את חייכת עם שמלה לבנה
שם בין קרניים שהותירו קרעים,
שחדרו בפלדה שקופה,
שפזרו את השמלה
כשם שמתפזרים עננים.
את ציפית שהוא יבוא מהר,
שם בין ידיים פרושות שצמאות לכח,
שצורחות אל חושך קודר,
שהחיבוק שלו
יגרום לשאלות לברוח.
אבא, למה נעלמים בזמן שזה שחור,
למה מותירים כנף שבורה בלי להביט לאחור,
בלי להביט בעיניים?
הכאב הגדול ביותר שקיים הוא כאשר אתה מאבד דבר שהיה לך דבר
שהרגיל אותך לקום בבוקר בליטוף, דבר שגרם לך לחזור הביתה שוב
רק בכדי לדעת שזה מצפה לך.
אבא אתה חי אבל לא מרגישה את הנשימות שלך
אבא אתה כאן אבל אתה תמיד שם. | 