כולם הלכו ואני - נשארתי לבד.
לא רציתי להשאר לבד, אבל בכל זאת שמחתי מהמצב. פתאום התחשק לי
דווקא להיות קצת לבד. אמנם אני הרבה לבד - אבל אף פעם לא ממש
לבד.
כבר כמה פעמים חיפשתי לי מקום שיהיה - שלי. שאוכל להיות בו
לבד. לבד באמת, לבד לגמרי. כי כמה שאני שונאת את זה ככה אני גם
אוהבת את זה.
אז התחלתי לשוטט, כמו בהרבה פעמים אחרות. אבל בניגוד לפעמים
אחרות - לא התביישתי בלבד הזה. דווקא התגאיתי בו. גם לא פחדתי
להיות לבד הפעם, הייתה בי מין תחושת בטחון, בטחון בעצמי.
ואז, אחרי שעברתי המון מקומות שונים, הגעתי לכאן - חלקת
האלוהים הזאת. ישר שנכנסתי לפה הבנתי - זה המקום שלי. שלי
לבד.
דשא, המון דשא ירוק ורך ועצים ופרחים ופנסים כאלה - שלא
מסנוורים אבל בכל זאת מאירים. שבילים וספסלים והכי חשוב - שקט.
דממה. פה ושם מכונית עוברת או איזה איש באופניים, מולי אישה
עושה יוגה. אבל כולם - בשקט ויותר חשוב - כולם לבד. בלי יותר
מידי שאלות.
כשאני כאן, אני יכולה לחשוב על דברים ולהבין. אני יכולה לראות
דברים שקרו - בבהירות. והכתיבה, זורמת כאן הרבה יותר
בחופשיות.
כאן, כאן אני יכולה להיות לבד, לבד עם עצמי... |