אני עומדת בתחנה ומחכה לאוטובוס שיקח אותי מהמקום הזה. מקום
הומה אדם, עם מכוניות בכל מיני צבעים ורוח שדוחפת את עצמה לתוך
הפנים שלי.
מבחוץ זה נראה די שמח, הרבה אנשים, הרבה פרטים, מקומות קטנים
בתוך מקום אחד.
הילדים יוצאים עם מעילים כהים וחוצים את הכביש. כולם רוצים
לחזור הבייתה.
השעה רק 4 אבל החורף עושה את היום כהה ועצוב יותר. נראה כאלו
השעה מאוחרת וקרה. בשעה כזאת ילדים צריכים להיות בבית, או אצל
חברים, או לשחק בחוץ אבל הם יושבים בתוך הכיתות הקטנות והריקות
עם השולחנות הסימטריים והסדר המרובע. הם לומדים את כל מה שהם
לא צריכים ללמוד על החיים בשיטה גרועה.
כולם רוצים להיות בבית, להרגיש שייכים לאנשהו, להרגיש חום
צהוב, רכוש ומישהו להתגעגע.
הרגליים הקטנות פוסעות במהרה לעבר התחנה העמוסה, המחשבות בחוץ
מתעופפות ברוח ,מתאספות מכל האנשים והופכות להרגשה לא ברורה,
הרגשה חזקה שאומרת לך איפה אתה בדיוק ומה העולם האמיתי.
חיוכים קטנים של חופש מתפשטים לאט לאט על הפנים הריקות של
הילדים, פתאום לחיות. לצאת מהריבוע. להרגיש את הרוח בפנים.
לשמוע את האנשים האמיתיים מדברים. להרגיש את החיים. לחזור
הבייתה למציאות וללימודים הקשים באמת, לדעת את הדברים שבבית
ספר מלמדים בצורה גרועה.
כולם חושבים אותו דבר ועסוקים ברגע המאושר הזה שבו סוף כל סוף
אפשר להזיז ת'רגליים ולהיות משהו אחר חוץ מתלמיד, מורה,
סטודנט. להיות הדבר האמיתי, להיות בנאדם.
פתאום הרגשות יוצאים ואני רואה פרופסור רציני מודאג, אולי הוא
בודד? אולי הוא מתגעגע למישהי רחוקה? והגבות שלו מפחדות
מהדברים, אני רואה אותו יושב שם על הרצפה המלוכלכת, בצד על יד
הגדר עם כאב כזה בתוך העיניים, כאב שאי אפשר להתעלם ממנו, כל
כך חזק וגדול מאיתנו ואני מסתכלת עליו ובא לי לגעת לו בכתף
ולהזכיר שיש מישהו, איפשהו, מתישהו במרחב ששומר עליו.
אבל פתאום משהו מושך אותי לכיוון אחר והשמיים כל כך כחולים
אפורים בצבע של המעילים ואני מסתכלת על העננים ואז פתאום אני
שמה לב שהרוח כל כך חזקה שהיא גורמת לעננים הפרודים בשמיים
להתאחד אחד אל תוך השני. משהו מתרחש שם, אני לא יודעת מה אבל
הרגע הזה כל כך מקסים שבא לי להשאר שם על הספסל הצהוב עם
הקשקושים במרקר והריח של האוכל מהקפיטריה מעורבב עם הסגריות
שהערסים שלידי מעשנים ולהסתכל מה קורה באמת למעלה בשמיים.
הם נראים כמו שינוי אחד גדול, משהו מלמעלה שמזכיר שאולי דברים
ישתנו ופעם אנשים יהיו אחרים והעולם יהיה ורוד יותר.
אולי העננים האלה מזכיר לנו שאין פה אמת אחת ואנחנו כל הזמן
זזים, חיים, משתנים, מתים וקיימים. אולי העננים האלה רוצים
להגיד לילד שכל כך רוצה להצליח להשיג ציון גבוה, שהילדה
הבלונדינית תתאהב בו, שההורים יקנו לו כלב, שהחצ'קונים יעלמו,
אולי העננים רוצים להגיד לו: "אל תדאג הדברים בשליטה, מישהו
מלמעלה כבר דואג להזיז אותם, אל תהיה כל כך מוטרד, הכל יהיה
בסדר".
ורק אני עומדת שם ליד התחנה ומסתכלת איך שהעולם זז לי מול
העיניים, ואחרים יושבים ומעשנים לתוך הצרות הסבוכות של עצמם
שאולי הן קיימות רק בתוך ראשם.
פתאום הוא בא ואני אפילו לא שמתי לב. הדלת נפתחת וכל הילדים
נדחפים כדי לתפוס מקום, הזקנים עם המקל הצנום עולים לאט ואני
בסוף איפשהו מוצאת איזה פינה בסוף.
בחלון אפשר לראות עוד את הרוח שלפני רגע הייתה בכל הגוף שלי,
ועכשיו היא רק זכרון, מי יודע אם היא עדיין קיימת בכלל, אולי
היא בדיוק הפסיקה ברגע שכולנו עלינו ונהיה חם בחוץ? עכשיו
רואים דרך האדים בחלון את הדברים נעלמים לאחור ומי יודע אם הם
יהיו שם שוב כשאחזור מחר בבוקר.
מי יודע מה יהיה בכלל בעולם מחר בבוקר.