רוברט היה אדם נפלא, מאד משעשע, עם השומה שלו על לחי ימין,
שנהגתי להקניט אותו בגללה.
הבחור האיטלקי נמוך הקומה, עם האנגלית העילגת שלו, פלא שכשל
במשאים ומתנים שערך מול חברות התקליטים והשיג לי חוזים עלובים,
שגרמו לעיתונות להלל את ההסתפקות במועט שלי ואת הקהל לאהוב
אותי עוד יותר.
רוברט היה אדם פשוט, שנראה מוזנח. לא פעם, במהלך הארוחות
העסקיות שערכנו, הביטו בנו לקוחות המסעדה האחרים ולמחרת פורסם
בעיתון ש"מלאך המוות מזמין קבצנים לארוחות", הוא והחליפה
המרופטת שלו. אז קניתי לו חליפה טובה, אחת ממש יפה, הוא התנגד,
אבל מי יכול להתווכח עם המוות? אך כנראה שמרוב שנראה רוברט
כאדם מוזנח, גם לאחר שסעדתי איתו כשהוא לבוש בחליפה החדשה,
העיתונים התפעלו ורשמו ש"מוות מזמין קבצנים לארוחות וקונה להם
חליפות", זמנים מטורפים.

רוברט היה חובב מוזיקה מושבע, הוא אהב את הגדולים. הוא אהב מעל
לכל את פראנק זאפה, "נכון שהוא היפי", אמר, "אבל הוא מנגן כל
כך יפה". תמיד הנהנתי אחרי שהוא היה אומר את זה, מה שאני אוהב
בזאפה, זה שהוא קורע אותי מצחוק. חוץ מזאפה, הוא לא אהב עוד
מוזיקה של היפים. מהביטלס הוא סלד, "בגלל כל המהומה סביבם, לא
יכול לסבול את זה", למרות שהוא טוען שג'ורג' הוא אחלה גבר,
מהיכרות אישית כמובן. הייתה לו תקופה של רומן עם ה"מי", אבל זה
עבר מהר. הוא התחבר מהר מאד לבוב דילן, וניסה להכניס בי קצת
מהשפעתו.
חבריי הפאנקיסטים מאד אהבו אותו, עוד מההתחלה הם חיבבו אותו,
אבל הם ממש השתגעו עליו אחרי שסיפר להם שכיסח פעם מעריץ של
פינק פלויד, וגולת הכותרת שלו, היריקה על רובי קריגר. מזה אף
פעם לא הייתי מרוצה, אני די מחבב את הדורז, אל תגלו להם.

דרכי הצטלבה בזו של רוברט, כחודש לאחר שהתחלתי להופיע. זה היה
בפאב קטן בברמינגהם, והוא הגיש לי את כרטיס הביקור שלו. החלטתי
שאני צריך סוכן, ולכן הסכמתי שייצג אותי תמורת 10 אחוז
מההכנסות, "איזה הכנסות", חשבתי בזמנו.
"כל המוזיקה גרועה - בעוד ששלי לא", האלבום הראשון שלי, לא זכה
להצלחה מסחררת, אבל רוברט לא נכנע, למרות שנכנסתי לדיכאון זמני
ושכנע אותי להמשיך ולכתוב. בגלל השפעתו והשימוש שלו בל.ס.ד,
התחלתי לחשוב בצורה קצת יותר פסיכודלית, וכך נוצר האלבום
"לרקוד עם השטן", שהצליח קצת יותר. אני לא יודע מה היה קורה
אילו רוברט לא היה לצדי בזמן הזה. יתכן והייתי מפסיק בקריירה
הזו.

בבחירות שנערכו 1982 בעולם הבא, רוברט רץ לפרלמנט מטעם המפלגה
הליברלית, שעיקר עקרונותיה הם לאפשר חופש גדול לעובדי העולם
הבא, ובהם גם אני. למרבה ההפתעה, הם הפסידו, ורוברט חזר לייצג
אותי בתקופת האלבום "הרסת לי את זה, הא?", שנכתב גם עליו, למען
האמת. האלבום הזה הושפע רבות מן ההפסד הצורם הזה בבחירות,
ורוברט היווה את עיקר השראתו.

דרכנו נפרדה ב1989, לאחר שנכשל בהשגת מימון לאלבומי, "הנהר".

רוברטו פאולו וינצ'נזה, דמות פיקטיבית, נפטר ב28.5.2001, והוא
בן 53 בלבד.