"שמעתי", טרקתי את דלת הבית והתחלתי לרדת במדרגות.
כל מדרגה נראתה לי כ- 60 שניות ארוכות שלא נגמרות.
"מה אני עושה לעזאזל?" חשבתי לעצמי רגע קט אך באותה מהירות
שהמחשבה הגיע ההיא התעופפה בחזרה למקום ממנו היא יצאה.
ירדתי והסתובבתי, רק קצת, בשביל לראות אם הוא כבר שם.
הוא עמד עם הגב לכניסה, לא בריא למי שרוצה חיים בלי מזל רע.
ניגשתי אליו, מהרגע בו ראה אותי חיוך לא ירד מפניו.
"בוא, הולכים" אמרתי. הוא לא כל כך הבין והלך אחרי ללא ידיעה
מה הולך להיות.
ניגשנו אל בית קפה קטן ומלא ספרים, זה היה יום שבת ובית הקפה
היה שקט, אולי שקט מדי.
התיישב מולי ובחנתי אותו, בחור מהורהר במקצת יחסית לכמות השנים
שהוא מחזיק על כתפיו. את כמות המטען הוא מבטא בעליצות יתר שלא
מתחברת לי לעיתים עם העובדה שהוא מאבטח.
"למה התקשרת?" שאלתי אותו.
"לא יודע..." הוא היסס אם לענות "פשוט רציתי הפסקה מהלימודים
אז החלטתי להתקשר אליך". "ועכשיו באמת" עניתי בתקיפות, "למה
התקשרת אליי?".
תדהמה עלתה על פניו, איך אני מעיזה בכלל לחשוב שהוא לא אומר לי
את האמת. מישיבה זקופה, הוא החל להתרכך במקומו עם חוסר מילים
מופגן בין שפתותיו.
"את כל כך צעירה, אבל כל כך מדהימה" הוא אמר לי.
אם יש דבר שאני גרועה בו זה לקבל מחמאה. ישבתי נבוכה ללא יכולת
להוציא אף מילה מהפה. פשוט חסרת מילים.
"אה..." "תודה..." לא ידעתי מה עוד להגיד, הרגשתי שכל מילה
נוספת פשוט תהיה מיותרת.
יצאנו מבית הקפה לאחר שאני התעקשתי לשלם והוא ליווה אותי אל
ביתי.
זאת הייתה מערכת יחסים, שלפי הספירה שלו, החזיקה 28 שעות בסך
הכול.
"אז אתה מבין? זאת הסיבה למה לא יכולתי להיות איתך, הרגשתי
שאתה נושא את כל מסע העולם על כתפייך".
"הבחור שאיתך לא מבין איזה מתנה הוא קיבל" הוא אמר.
"אני יכול לתת לך נשיקה?" הוא שאל. סירבתי.
"וחיבוק?" סירבתי בשנית.
"לחיצת יד?" הוא שאל כבר ללא ידיעה מה הוא עוד יכול לבקש. שוב
סירבתי.
התחלתי להסתובב והרגשתי נגיעה בכתפי. "חכי רגע" . הוא דחף פתק
לידיי המבוהלות והלך.
התבוננתי בו מתרחק והתחלתי לפתוח את הפתק באיטיות מרובה.
"יש דברים בעולם שלא יודעים להעריך" הוא כתב. "עד שהם כבר לא
שלך".