שוב הוא מתפרץ עלי כמו איזה ילד מטומטם. לא, סליחה - לא כמו
ילד מטומטם, כמו מבוגר. זה יותר גרוע אם תשאלו אותי, ואין לכם
ממש ברירה כרגע כי אני הולכת לענות, אז בואו נגיד שאתם שואלים
למען הפרוטוקול. אין דבר יותר גרוע ממבוגר שמתנהג כמו ילד בפני
הילד שלו, כאשר הילד מכיר בזאת.
טוב, אז בואו נכיר בעובדות: אני הילד, ילדה ליתר דיוק. אין מה
להגיד, להגיע למסקנה שאתה, בתור ילד, בוגר יותר מההורה שלך זה
כמו לגלות שאין אלוהים. זו הרמאות הכי גדולה שיכולה להיות - זה
הפשע הכי גדול שיכול להיות, אבל נכנס לפשעים נגד האנושות מאוחר
יותר. טוב, פשעים נגד הנפש העדינה של חן.
הוא (משה בן זוגה של אמי מזה 12 שנים) נכנס אלי לחדר ומתחיל
לצרוח "תגידי, את תופסת את הקו של הטלפון?! למה את תופסת את
הקו של הטלפון?! למה את לא אומרת משהו?! תנתקי אותו עכשיו!!!
עכשיו!!!"
למרות שאני מכירה כבר את ההתפרצויות האלה שלו, אני לא מסכימה
להבליג, לא מוכנה להיות המבוגר בעוד מערכת יחסים עם דמות אב.
שילך לעזאזל! אף אחד! אף אחד לא יצעק עלי ובטח שלא בחדר שלי.
אז אני צועקת בחזרה "צא מהחדר שלי ותסגור את הדלת אחריך!"
הוא יוצא אבל לא סוגר את הדלת.
הבן שלו יושב לידי על המיטה שלי ומביט בי במבט המום. "מה זה
היה?" הוא שואל אותי. "אתה חושב שאני יודעת?!" אני עונה, "ככה
הוא איתי."
"מה?! באמת?!"
"כן."
אני בדיוק באמצע שיחה עם החבר שלי במסנג'ר. הוא במצב רוח ירוד,
התאבדותי משהו ואני מנסה לעודד אותו, ופתאום זה קורה.
לא שאני יכולה לעודד אותו יותר מדי - אני באותה הסיטואציה
בעצמי כבר כמה חודשים.

לירון עוזב. אני אומרת לו שנדבר כבר מחר. הוא מבין שזה הזמן
ללכת. ילד חכם, קצת אבוד אבל חכם. לא פלא עם אבא שכזה.
אמא נכנסת לחדר שלי, מתיישבת על המיטה ושואלת אותי מה קרה.
"תקשיבי אמא. אם אבא היה מתייחס אלי ככה זה היה נקרא התעללות
נפשית. אני לא מוכנה לספוג כזה יחס מאף אחד. לאף אחד אין את
הזכות להתפרץ עלי ככה. לא משנה מה הנסיבות אין לזה לגיטימציה.
ולמה לעזאזל אני צריכה לספוג את זה גם ממנו וגם מאב-" אני לא
יכולה להשלים את המשפט.
זה נושא כאוב, מודחק, נורא. השורש של כל מה שלא בסדר בחיים
שלי, מקור כל הכעס, השנאה והחוסר אונים.
אמא יוצאת מהחדר שלי, יורדת לסלון ואני שומעת אותם רבים.
הוא אומר כאלה דברים מפגרים, ואני לא יודעת למה אבל אני בוכה.
"אל תקשיבי לו אמא, הוא סתם אידיוט." מילים שרצות לי בראש.
אני יושבת בכורסא בחדר מחשב. החבר שלי הלך לישון, הוא כבר לא
מחובר, ולי כבר אין כוח לדמעות. רק עייפות יש לי בפנים. "עוד
משהו?" אני שואלת את היקום מסביבי.


למחרת בערב אני יושבת על קצה מיטתה של אמי. "משה ברוגז איתי"
אני אומרת לה. הוא עושה את זה תמיד אחרי שהוא מתפרץ עלי, האגו
הגברי השברירי שלו מתנפץ כי יש לי לשון חריפה ואני נותנת לה
דרור כשאני עצבנית. אז הוא לא מדבר איתי איזה שבועיים ומתעלם
ממני - ילד מרוקאי בן 52.
"גם אני ברוגז איתו" אמא עונה לי. הוא ישן על הספה אתמול.
אני אפילו לא נכנסת לדיון של "את צריכה לעזוב אותו", יש לאמא
שלי את הסיבות שלה ואני עדיין מרגישה יותר מדי כמו הבת שלה
מכדי להיכנס לשיקולים שכאלה. יש דברים שילד לא צריך לדעת על
ההורים שלו - אמא היא אלוהים ואלוהים הוא כל יכול.
אז במקום זה אני מספרת לה: "אתמול לא יכולתי להישאר בבית, אז
אחרי שהלכת למיטה יצאתי אל מיקי, לדבר קצת. שרון העירה כמה
הערות על אבא, על זה שהוא תקוע במקום, בלי עבודה ושכל עבודה
שיש לו הוא זורק ושהוא לא בוטח או סומך על אף אחד בצורה לא
בריאה. אז אמרתי לה שהוא פשוט אדם ממורמר. היא לא הבינה."
"על מה יש לו להיות ממורמר?" שרון שואלת.
"צריכים לקחת את האיש הזה ולתלות אותו מעץ גבוה!" אני אומרת.
היא מסתכלת עלי בהלם. מיקי בוהה באויר מולו. מיקי הוא אחי
הגדול, בנו הבכור של אבי מאשתו הראשונה. שרון היא אשתו. מיקי
זורק לי "כן, מה לעשות - ככה הוא. כל הקטע שלו עם לתת מתנות
במקום אהבה... את יודעת שלא דיברתי איתו למשך שנתיים?" הוא
שואל אותי.
"כן," אני עונה "אבל אני לא זוכרת בדיוק למה." זה לא מדוייק.
אני לא יודעת בדיוק למה. אצלנו במשפחה ההדחקה חוגגת. אני
ושלושת האחים שלי כמו ניצולי שואה - אף פעם לא מדברים,
וכשאנחנו כן אז זה בא בקטעים. ואני אוספת את הקטעים האלה כמו
עם פינצטה. "כשאבא רצה להתחתן עם לאה (זאת אמא שלי), הוא אמר
לי שזה בגלל החברה, שהם חיים ביחד ואנשים רואים אותם יחד, אבל
הם לא נשואים וזה לא מקובל. אבל חודש אחר כך ראיתי כתבה בעיתון
לאישה שאמרה שהם מתחתנים כדי שלאה תוכל לקבל חזקה על אמיר.
הייתי בן 16 אז ואבא שלי שיקר לי. לא דיברתי איתו עד גיל 18.
הוא נתן מתנות ודברים כדי לפצות ולקנות אהבה, ואנחנו ניצלנו את
זה לפעמים אבל את יודעת איך זה כשהורה נתפס בשקר לילד שלו."
שרון מגיבה "בטח! הורה זה כמו אלוהים לילד!" היא נשמעת
מזועזעת, ואני מבינה פתאום שהיא באמת לא מודעת.
"את צוחקת? את יודעת מה הוא עשה שכאמא התגרשה ממנו? הוא לקח
אותי מהגן לדירה שלו וסרב להחזיר אותי עד שאמא תביא לו את
הטלויזיה"
"מה?!" מיקי מגיב, כנראה שהוא לא ידע את זה.
"כן," אני אומרת.
"את יודעת מה עוד הוא עשה? הוא נהג לקורא לאמא שלי 'הזונה'
ו'השרמוטה' ועוד כל מיני כינויים נחמדים שכאלה מולי עוד
כשהייתי בת 11. שאלתי אותו באיזו הזדמנות 'אבא, אתה לא מבין
שאתה פוגע בי? לא באמא שלי?! אתה מוכן לפגוע בי בשביל הסיכוי
של לפגוע באמא שלי?!' והוא ענה לי 'כן.'"
שרון מזדעדעת, "מיקי! אתה אף פעם לא סיפרת לי על דברים שכאלה!"

הוא עונה לה "אני מעדיף להדחיק."
הוא פונה אלי "חן, את מעלה לי סרטים עכשיו שהדחקתי שנים." אני
מבינה אותו ומשנה נושא.
למחרת הוא לא זוכר על מה דיברנו בכלל.
אני שואלת את אמא "תגידי, אני יכולה לתבוע אותו?" היא עונה לי
"כן. אבל אין לך למה. אין לו כסף שתוכלי להוציא ממנו, ואת כבר
לא יכולה לתבוע גירושים ממנו כי את לא קטינה."
"אני יודעת", אני עונה, "אבל זה יוריד ממני את תחושת החוסר
אונים שלי. זו תהיה הזדמנות להילחם חזרה. להכות חזרה על כל מה
שהוא עשה לנו."
"יש לך קייס," היא אומרת "ואם כולכם תתבעו אותו אז בטח".
"לא - הם מעדיפים להדחיק וזה סתם יעלה המון כסף".
"אז למה שלא תכתבו ספר? אתם יכולים לכתוב ממש סאגה, ארבעתכם."
"כן אבל זה כואב מדי. אולי מתישהו..."
והנה אני, יומיים אחרי, כותבת.
בלי שכתובים. בלי נסיונות למבנים, בלי הגהה, בלי שום מחשבה על
קוראים. הנה המקור לרחמים העצמיים שלי, לכעס, לתחושת הבגידה,
לשנאה שלי כלפי גברים ילדותיים - המקור לחוסר האמון שלי באהבה
של אנשים כלפי.
אני מצטערת עדי, מצטערת שאני לא יכולה להגיד לך שאני אוהבת
אותך. מצטערת שאני לא יכולה להביע את הרגשות שלי כלפיך. מצטערת
שאני שותקת. מצטערת על הפחד שיש בי כשאני מרגישה כלפיך. אבל
אתה מבין אותי, אתה תמיד מבין אותי. וזה מפחיד אותי עוד יותר.
מצטערת שלקח לי שנתיים להאמין לך ומצטערת שגם עכשיו אני מפקפקת
באהבה שלך כלפי לפעמים.