התקשרת להגיד לי שזה הזמן הנכון.

נעלתי בפני כל רגש.
הפעם, אני לא נופל למעמקי הנשמה שלי.
לא אוכל להיחנק ככה שוב, לטבוע.

יצאתי בדרך אליך.
ממשיך לנעול עוד דלתות, בזו אחר זו,
מוצא כל פעם פירצה חדשה.

מגיע.

נועלים פעמיים.
לא רוצים טעויות.
אותך זה הצחיק עד דמעות, שתפסו אותנו על חם,
אבל אותי זה השאיר מצולק.
אין לך בעיה עם קהל,
לי יש פחד משתק.

עברתי על המישפטים ששיננתי לעצמי, כולם נועדו להסביר לך שאני
לא מרגיש כלום באקט הזה. שכל מה שנעשה, נעשה רק בשל היותי יצור
פראי, זכרי, ואת יכולה אפילו להגדיר כחייתי.

השיר שרצית שיושמע ברקע,
לא הספיק להגיע,
וכבר שכבת עלי ערומה.
לא זחלנו כמעט,
לא נסית להיות מפתה,
וגם בלי שתרצי, או תתכווני, היית יותר מכל דבר אחר.
אולי אפילו עצם העובדה שידעתי שאינך מודעת לעצמך,
ואת לא משתדלת לכלום,
באופן טבעי היית מושכת ומטריפה את דעתי. כתמיד.

החולצה נזרקה,
החצאית...

הספקת לשלוח עקיצה על הסיבוך שלי עם החזייה,

וגנחתי מעליך
את לא גומרת.
אבל לי זה לא משנה.
העיקר שאני שולט,
שאני מזיז אותך בקצב שלי.

את כלום.
את שם רק בשבילי.

את לא נפתחת לגמרי.

אני שוכב לידך,
מתוסכל.
אולי זה אני?
לא.
מאשים אותך.

ביקשת לחמם אותך,
לא משקיע.

אני נופל, נשבר.
שר לעצמי שיר,
מסוגר.

את מחבקת,
מנסה לעודד,

ואני בעצמי בוגד.

לא לחוש,
לא להרגיש.
משנן את המנטרה מלפני שנתיים,
שתבכי, ולבי יצולק בשנית,
לא אתן לך לראות
אתפלל שגם על ליבך נחרטות צלקות.

נגמר באמצע, כי אין לי עוד.