עמוק בתוך הלא ניגמר
אני רואה בן אדם זר.
הוא מתקרב אלי לעט,
ואז אני מגלה שבעצם זאת את.

ואז אני מרגיש מן חנק מוזר
את כבר לא ניראת לי בן אדם זר.
המזרק, עדיין בתוך היד
ואז אני זורק אותו מיד.

את יפה, אבל אני רואה מטושטש.
ואז את שואלת: איך המרגש?
ואז אני סוף סוף קולט
שבעצם את מעלי מתנשאת.
את מלמעלה אלי מסתכלת
ומחייכת, בעצם צוחקת.

ואז אני מנסה להגיד
שככה זה, כמו שהיה תמיד.
ביגללך התחלתי עם האבקה
ועכשיו היא קרובה אבל את רחוקה.

אחרי זה את כרגיל הולכת
ואת פני מזכרונך מוחקת.
ואני נישארתי עם הקירבה
לדבר שהורג בי את התקווה.