המורה שאלה כל אחד מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. "אתם כבר
בני שש-עשרה והגיע הזמן להחליט", אמרה. אז ענינו לה; אחד אמר
טייס, אחר אמר שחקן כדורסל. ילדה אחת אמרה שהיא רוצה להיות
מורה, אבל זה היה סתם בשביל להתחנף. היו גם כמה שבחרו מקצועות
קלאסיים, כאלה שכותבים בארץ עיר - נגר, בנאי, זונה. כשהגיע
התור שלי להגיד, אמרתי שאני רוצה להיות עוזרת בית. "מצחיק
מאוד, עכשיו תגיד מה אתה רוצה להיות באמת", המורה אמרה לי.
הסברתי לה לאט, כדי שהפעם תבין, שאני מתכוון ברצינות.

למחרת היא כבר הזמינה את ההורים שלי לשיחת דיר באלאק. היא שאלה
אותם אם הם יודעים מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול ואבא אמר
שבטח. "תהיה לו קריירה צבאית, אולי אפילו הוא יהיה הרמטכ"ל של
הצבא!" הוא אמר. המורה אמרה לו שהוא חי בסרט וסיפרה על
התוכניות שלי לעתיד.
הם לא ידעו איך לעכל את זה, אם לצחוק או לבכות. בסוף יצא להם
איזה חצי חיוך שנראה יותר כמו התחלה של בכי. אחר-כך הם אמרו
שזאת כנראה טעות ושאין סיכוי שאני רוצה להיות עוזרת בית. אחרי
כמה דקות של ויכוחים עם המורה, כולל צעקות וקללות, הם נזכרו
שגם אני בחדר ושאפשר פשוט לשאול אותי. אבא שאל אם זה נכון,
ואמרתי שכן. הגיע הזמן שהם ידעו.

הגענו הביתה, ישר לעוד שיחה; רק הפעם בלי המורה. ניסיתי להסביר
להם שזה דבר שמעניין אותי וגורם לי הנאה. אמרתי שאין דבר שאני
אוהב יותר מלסדר את הארון ולעשות כביסה. אבל הם לא הקשיבו לי,
הם היו עסוקים בלהאשים אחד את השנייה. הם פשוט לא היו מוכנים
לקבל את זה שהבן היחיד שלהם יהיה עוזרת בית.
אז הם שלחו אותי לפנימייה צבאית. התחננתי שלא, אבל אבא לא היה
מוכן לשמוע. הוא היה בטוח ששם יכניסו לי קצת שכל לראש.

הפנימייה הייתה סיוט אחד גדול, לא הבנתי מה רוצים ממני. הכריחו
אותי ללבוש מדים וללמוד דברים לא מעניינים. נקודת האור היחידה
הייתה שהכל היה צריך להיות נקי ומסודר כל הזמן ואת זה נהניתי
לעשות.
אחרי שנתיים הסיוט הזה נגמר וחזרתי הביתה. "נו, עכשיו מה אתה
רוצה להיות כשתהיה גדול?" אבא שאל עוד לפני שפתחתי את הדלת.
אמרתי שעוזרת בית ושהפנימייה רק חיזקה את הרצון הזה. הוא הוריד
לי סטירה ואמר שהוא מקווה שהצבא יישנה אותי.

התגייסתי, וגם בצבא היה דגש חזק מאוד על סדר ונקיון. לנקות את
הנשק, לצחצח נעליים, לעשות מסדרים; ככה שהשתלבתי שם יפה מאוד.
כל פעם שהיו מבקשים מתנדב לעבודות רס"ר, זה הייתי אני. בסוף
כבר הפסיקו לשאול ופשוט שלחו אותי.
בגלל הרוח ההתנדבותית שלי, חשבו שאני מורעל על הצבא; הודיעו לי
שאני יוצא לקורס קצינים. אז סיפרתי לאבא שלי והוא היה מאושר;
אחר-כך גם סיפרתי לו שאמרתי להם שאני לא יוצא. נראה לי שבשלב
הזה הוא כבר היה פחות מאושר. התכוננתי לסטירה, אבל היא לא
הגיעה. נראה היה שהוא סוף-סוף הבין שאני רציני בקשר לעניין של
העוזרת. מבחינתו, אם מישהו מוותר על קורס קצינים, זה אומר שהוא
סגור על עצמו. הוא היה מוכן לקבל אותי כמו שאני.

יום אחרי שהשתחררתי, כבר התחלתי את הקורס; קורס עוזרות בית.
טוב, לא ממש קורס אמיתי; שכנעתי את העוזרת שלנו שתלמד אותי כל
מה שהיא יודעת. היא הסכימה ישר, פעם ראשונה שמישהו רוצה להיות
כמוה כשיהיה גדול.
נהניתי מכל רגע בקורס. למדתי איך שוטפים, איך מנקים אבק ואיך
עושים חלונות. היא נתנה לי את כל הטיפים, כמו לעבוד עם כפכפים
ואף-פעם לא להחזיר דברים למקום - כדי שכולם יידעו שניקיתי שם.
סיימתי את הקורס בהצטיינות; טוב, הייתי היחיד, אז זה לא היה
קשה במיוחד. לטקס קבלת התעודה הזמנתי את ההורים וגם את המורה
ההיא מהתיכון שזלזלה בי. הייתי מאושר.
העוזרת סידרה לי כמה בתים בתור התחלה וככה התחלתי את הקריירה
שתמיד רציתי. אפילו אבא היה גאה.

אחרי חמש שנים, כשכבר הייתי העוזרת הכי טובה באיזור, קיבלתי
הזמנה לפגישת מחזור. ברור שהלכתי, רציתי לראות מה כל אחד עשה
עם עצמו; אם הם באמת מה שרצו להיות כשהיו קטנים. מסתבר שלא
ממש;
זה שרצה להיות טייס הפך לרופא שיניים, הנגר הוא בכלל ברמן.
החנפנית שרצתה להיות מורה, יושבת בכלא על סחר בקוקאין. רק זאת
שרצתה להיות זונה, באמת הפכה לזונה.

אז אני והיא היחידים שעושים מה שתמיד רצינו לעשות וכל השאר
התפשרו על דברים אחרים. וכמה שהעבודות שלהם טובות, הן רק
עבודות; וכמה שהעבודות שלי ושל הזונה נחשבות גרועות, הן לא
גרועות בשבילנו והן לא רק עבודות. הן הגשמת חלום.