נופר ותמר ישבו על הדשא של חצר בית הספר היסודי והשליכו
בעצלתיים אבני חצץ על סלע גדול שניצב בסמוך, בין זריקה להשלכה
דנו בכמה סוגיות פילוסופיות קיומיות, כדרכן של ילדות בכתה ב'.
רצה המקרה והזדמן לי לעבור בקו האש וכמעט להיפגע מכמה מהאבנים
הקטנות שעפו בלא כנפיים.
"מה זה, בנות, אתן לא יודעות שזה מסוכן לזרוק ככה אבנים?"
"די כבר, איתן," אמרה נופר שהייתה רגילה לשמוע ממני דברי חינוך
שכאלה, "ראינו אותך עובר ולא היינו פוגעות בך. אל תדאג, אנחנו
נזהרות." ותמר גיבתה אותה בהנהון מחויך ונמרץ.
זאת הייתה בשבילי מכה קטנה לאגו, הצורה שבה שתי הננסיות הללו
התעלמו מהאזהרות שלי. האמת היא, שגם אני לא מאמין בעודף
זהירות. זה היה סתם משפט של מבוגרים שקפץ לי מהפה. "בכלל לא על
זה דיברתי, אני לא מפחד על עצמי, זה האבנים שאני דואג להם. אם
תמשיכו לסכסך בין הקטנות לגדולות אתן תוכלו לגרום למלחמה בין
האבנים הקטנות לגדולות, דבר שלא קרה כבר אלפי שנים, וחוץ מזה,
זה גם כואב לאבנים."
"אין דבר כזה ארץ האבנים, אתה סתם ממציא", אמרו שתי הבנות כמעט
באותו הזמן ובווריאציות שונות במקצת.
"מה פתאום ממציא", השבתי להן, נחפז להגן על ההמצאה שלי.
נופר אמרה קצת ג'יבריש בטון מזלזל ותמר הסתכלה עלי ברחמים. שתי
הבנות פנו ללכת, ואני הרגשתי שאני מאבד את הקהל שלי. "אתן
רוצות לדעת איך מגיעים לארץ האבנים?" ניסיתי למשוך את תשומת
ליבן במאמץ נואש אחרון.
שתי זוגות עיניים נדלקו כמו מכוניות שנכנסו לפתע לתוך ערפל
כבד. לאחר כמה שניות של שתיקה הדדית, הבנתי שהן לא יענו לי
במילים וגם הבנתי שאני צריך משהו חזק כדי להחזיק אותן.
לא היה לי כלום בראש, הייתי חייב לקנות עוד קצת זמן כדי לחשוב.
העפתי מבטים חשדניים לכל הכיוונים, היינו מוקפים בילדים.
קירבתי את ראשי לראשיהן של הבנות. "אי אפשר לדבר מול כולם,"
לחשתי ומשכתי אותן הצידה. "הדבר הראשון שצריך לדעת הוא שאסור
לספר את זה לאף אחד, כי אם האנשים הלא נכונים יגיעו לשם, הם
ייקחו את האבנים שגרות שם ויעשו מהן בתים או שסתם יבלגנו הכל
וזה יהיה סופה של ארץ האבנים."
הבנות נשבעו שלא לגלות לאף אחד על קיומה של ארץ האבנים, "נו,
תספר כבר..."
"בסדר, בסדר, עכשיו אנחנו מוכנים. ההוראות מאוד פשוטות, אבל בו
זמנית גם קצת מסובכות. היום בלילה, כשתלכו לישון, תספרו שלושה
חלומות ובחלום השלישי, ממש בתחילת החלום, תראו דלת בצד ימין.
אם הדלת תהיה נעולה אז המפתח יהיה מוחבא מתחת לשטיחון של הדלת.
עד פה הכל ברור?"
שני הנהונים ו"תמשיך כבר" אחד ואני חזרתי לסיפור שלי. "מעבר
לדלת תמצאו חדר קטן, שבמבט ראשון יראה לכן אולי ריק. בחדר תהיה
אבן אחת, כמובן שבכל יום האבנים מתחלפות, כך שגודלה של האבן
משתנה. תדברו עם האבן. תציגו את עצמכן, תשאלו לשלומה. לא משנה
מה תגידו, העיקר שלא תתייחסו אליה כמו לילדה (כי האבנים כולן
בנות מיליוני שנים) ושתהיו מנומסות. רק אם תמצאו חן בעיניה היא
תדבר אתכן בחזרה ואולי היא אפילו תפתח את השער כדי שתוכלו
להיכנס לארץ האבנים."
"איך ארץ האבנים נראית?" "איך האבנים מדברות?" "איך הן
הולכות?"
לא הייתי לגמרי מוכן לזרם השאלות שהונחתו עלי ובתשובה רק אמרתי
להן, "תחכו להיום בלילה, אני לא רוצה לקלקל לכן את ההפתעה."
לא הייתי יוצא מזה כל כך בקלות אילולי נשמע בדיוק צלצול הפעמון
שקרא לילדים לחזור לכיתות. אמרתי לתמר ונופר שאני צריך למהר
לעבודה, "ותזכרו, אל תספרו על זה לאף אחד בשום מקרה."
מיהרתי להמשיך בדרכי, והסתכלתי על הבנות שרצו בהתרגשות לכיתה.

כדרכם של מבוגרים, שכחתי מכל העניין כעבור חמש דקות והייתי
נשאר בשיכחה הזאת אם לא הייתי עובר ליד בית הספר באותה השעה
ביום המחרת ורואה את אותן הבנות זורקות שוב אבני חצץ על אותו
הסלע כששתיהן צוחקות עד השמיים.
"אל תדאג, האבנים אומרות שזה בסדר כשעושים את זה בתור משחק, כי
אז גם האבנים משחקות איתנו וכיף להן." צעקה לעברי תמר.
"זה מדגדג אותן!" הוסיפה נופר וזרקה עוד אבן.
"אבל למה אתן צועקות את זה ככה, שכל אחד יוכל לשמוע? אתן לא
יודעות לשמור סוד?"
"האבנים אומרות שכמה דברים השתנו מאז שהיית ילד והיית מבקר
אותן. היום הן מזמינות כל אחד להיכנס ואם הוא ילד רע אז כל
האבנים פשוט עומדות במקום עד הוא משתעמם והולך לחלום משהו אחר.
האבנים ביקשו שנספר לכולם על הארץ שלהן כי הן מתגעגעות
למבקרים. אף ילד לא היה שם מאז שאתה הפסקת לבקר. למה הפסקת
ללכת לשם?"
השיחה הזו נעשתה קצת מוזרה בשבילי, אז השתמשתי שוב בתירוץ של
חייב לרוץ לעבודה והסתלקתי משם.
הפעם לא יכולתי לשכוח מכל העניין: כל ילד שחלף על פני ברחוב
אמר לי שלום או מסר לי דרישת שלום מאיזו אבן שהייתה פעם חברה
שלי. ילדים שלא הכרתי שאלו אותי מתי אחזור לעולם האבנים.
בלא לרצות לדעת, נודע לי שילדים החלו לבדוק עוד דלתות מהחלום
השלישי והגיעו גם לעולם החולצות ועולם משחקי השולחן האבודים.
כל הרכילויות הללו מרחוב החלום השלישי ושאר רחובות החלום, מאחד
ועד בכלל, ממש לא עניינו אותי. הייתי מוותר בשמחה על
האינפורמציה הזו, אבל הילדים ראו אותי בתור גורו, מבשר על איזה
עידן חדש. ילדים כבר לא הזמינו חברים כדי לשחק ביחד, הם הזמינו
אחד את השני כדי לישון צהרים ביחד! רציתי כבר לשמוע ילדים
שהולכים לרבוץ מול הטלוויזיה ביחד.
חבר שלי שחזר מהמזרח אמר לי שהוא הזכיר אותי במקרה ואחד הילדים
המקומיים שמע ומאז הוא בילה את הטיול כמו מלך. "אתה קולט את זה
אח שלי, ילדים בכל העולם מעריצים אותך! אתה מלך הילדים!"
בכל העולם לא נשאר לי מקום לברוח אליו. בכל מקום שהלכתי,
ניסיתי להתחמק מילדים בלא הצלחה. לא הייתה לי ברירה, הייתי
חייב לקפוץ לתוך המים.
מיהרתי הביתה, משתדל שלא לפגוש בדרכי ילדים, מתעלם
מניסיונותיהם לפתוח בשיחה איתי. התחלתי לרוץ בהיסטריה. הגעתי.
ניתקתי את הטלפון, כיביתי את האור והלכתי לישון.
אני סופר. חלום ראשון... שני... שלישי... אני לא מאמין בכלל
שאפשר לספור חלומות. אבל אני שם, בחלום השלישי. מימיני ניצבת
דלת עץ מגולפת להפליא ושטיחון קטן לניגוב הרגליים ששימוש רב
נעשה בו. אני מנסה את הדלת, היא נעולה. מתחת לשטיחון נמצא
המפתח, כפי שידעתי שיהיה. אני מכניס את המפתח לחור המנעול
ומסובב. 'קליק' של פתיחת המנעול נשמע והדלת נפתחת.
אני נכנס לתוך חדר ריק מלבד אבן אחת בגודל אגרוף שעומדת במרכז
החדר. אני מסתכל על האבן, היא מסתכלת עלי בחזרה, אני יודע שאני
אמור לפתוח איתה בשיחה, אבל אני פשוט לא מסוגל. עברתי את הגיל
הזה. הטיול הארוך שלי עם אמי במדבר יהודה, כשהייתי בן שבע, שב
ועולה בזיכרוני. הייתי רק ילד, הכל היה בדמיון שלי. אבנים לא
מדברות עם ילדים והן גם לא מזמינות חברים אליהן הביתה. אני
פשוט לא מסוגל לגרום לעצמי לפתוח בשיחה עם אבן.
"כל כך קשה להגיד שלום לחברת ילדות?" האבן אמרה.
אני מסתובב ויוצא דרך הדלת שהייתה עדיין פתוחה ונועל אותה
אחרי.