תכירו את ראובן שריקי. בנאדם-בנאדם לא סתם בנאדם.  קליבר-קליבר
וואחד קוטר. אחד שהעז להגשים חלומות שלרבים מאיתנו אין אומץ
אפילו לחלום. לשריקי יש כסף כמו זבל, אבל זה לא העניין.  יש לו
גם חברה דוגמנית צרפתיה שהצטלמה ערומה לז'ורנלים שאם לא
שיפשפתם עליהם זה אך ורק בגלל שאין ידכם משגת, אבל גם זה לא מה
שעושה אותו גבר. מה שמיוחד אצל שריקי זה שבניגוד לאחרים ששיחקו
אותה, הוא לא איזה אחד שחכם ממכם, יפה ממכם, מחובר או ערמומי
ממכם, אפילו מזל אין לו יותר ממכם. שריקי הוא בדיוק, אבל
בדיוק,  כמוני וכמוכם - בכל פראמטר, וזה מה שהכי מעורר קנאה -
איך אחד כמונו הגיע כל-כך רחוק. ומי שמנסה להציע פיתרונות
בנוסח עיתוי או הסתברות סתם מבלבל במוח. הסוד של שריקי פשוט
הרבה יותר: שריקי הצליח כי הלך עם הרגילות שלו עד הסוף - במקום
להתכחש לה או להתבייש בה, שריקי אמר לעצמו זה אני, וזהו. הוא
לא ירד ברמה ולא עלה בה, פשוט צף לו כמו שהוא - נטוראל.  הוא
המציא המצאות רגילות, ואני מדגיש, רגילות. לא מבריקות, רגילות,
וזה בדיוק מה שהאנושות היתה צריכה. המצאות גאוניות זה טוב אולי
לגאונים, וכמה גאונים כבר יש? בזמן שהמצאות רגילות טובות
לכולם.

יום אחד ישב שריקי בסלון ביתו בראשל"צ ואכל זיתים ממולאים
בגמבה. ההנאה של שריקי מהזיתים הממולאים  לא היתה מלאה. הוא
אהב את הזיתים עצמם הרבה יותר משאהב את מילוי הגמבה, אבל, מצד
שני, העדיף את הגמבה על החרצן המקורי הקשה והמר. וככה עלה
במוחו הרעיון הראשון בשרשרת רעיונות שעתידים היו לשנות את חייו
ואת חיינו - זית ממולא בזית, פשוט כך, זית בלי חרצן שתוכו
ממולא בזית אחר. לרעיון לקח קצת זמן לתפוס, אבל כשכבר תפס,
סירב להרפות, כמו בוקסר הנועל את לסתותיו על קרסול קורבנו.
ומיד אחרי הזיתים הממולאים בזיתים הגיע האבוקדו הממולא באבוקדו
ואחרון-אחרון מתוק וחביב - המישמיש הממולא במישמיש.  תוך פחות
משש שנים המילה "גו-גו" איבדה את משמעותה, ושריקי, איך לא,
נהיה מיליונר. אחרי המכה שהביא בתחום המזון, עבר שריקי להשקעות
בתחום הנדל"ן וגם שם, בלי שום מעוף מיוחד.  הוא דאג  לקנות
איפה שיקר, ובאמת תוך שנה -שנתיים נהיה שם עוד יותר יקר. כך
הלך הונו של שריקי וגדל, ועם הזמן הוא מצא עצמו משקיע בכל
תחומי ההשקעות כמעט, מלבד ההיי-טק, תחום אשר דחה אותו מסיבות
כל-כך קמאיות, שלא יכול היה אפילו לבטא אותן במילים.

כמו כל אדם רגיל, הכסף שינה את שריקי. הוא נהיה יותר שחצן,
יותר חייכן, יותר רחמן, יותר שמנמן, או בקיצור, יותר מהכל.
אנשים אמנם לא מאוד-מאוד אהבו אותו, אבל די חיבבו אותו, שזה גם
לא מעט. פעם, במהלך ראיון טלוויזיוני מעט חודרני, נשאל פעם
שריקי אם הוא חושב שהרבה שואפים להיות כמוהו. "הם לא צריכים
לשאוף," חייך שריקי ספק למנחה ספק לעצמו "הם כבר כמוני."
והאולפן התמלא בקול מחיאות כפיים סוערות שבקע ממכשיר אלקטרוני
בלוח הבקרה אשר נרכש על-ידי הפקת התוכנית במיוחד עבור תשובות
כנות מהסוג הזה.

עכשיו, דמיינו לעצמכם את שריקי יושב על כיסא נוח ליד בריכת
השחיה הפרטית שלו, מנגב צלחת לבנה, שותה כוס מיץ טרי סחוט,
בזמן שבת זוגו החטובה משתזפת בערום על מזרון ים בבריכה. ועכשיו
נסו לדמיין לעצמכם אותכם במקום שריקי, טועמים מהמיץ הטרי
הסחוט, זורקים איזה שטות באנגלית לצרפתיה הערומה, קלי-קלות לא?
ועכשיו נסו דמיינו את שריקי במקומכם, נמצא בדיוק איפה שאתם
נמצאים, קורא את הסיפור הזה, חושב עליכם  שם בוילה, מדמיין את
עצמו על שפת בריכת השחיה במקומכם, והופ! הנה אתם שוב פה קוראים
סיפור, והוא בחזרה שם. רגיל-רגיל, או כמו שחברתו הצרפתיה אוהבת
לומר טראנקיל-טראנקיל, אוכל עוד זית ואפילו לא יורק את החרצן,
כי אין.