חמישים מטר מערבה מהבית שלי, יש פינה שגולשת לרחוב צדדי. פעם
הפינה הזאת הייתה הרבה מאד בשבילי, והיום כבר פחות. ואני יכול
להגיד בבטחה שמתוך עשר השנים בקירוב שאני גר בשכונה הזאת,
לעולם לא הייתה פינה אחרת משמעותית יותר בחיי.
ובכלל, הפינה הזאת די מכוערת כשחושבים על זה, לא נקייה במיוחד,
אפילו מטונפת. על הרצפה המוני עלים שנשרו מעץ האיזדה-משו שמעל,
וכל המרצפות שבמדרכה שם שבורות וזרועות זבל.
היא נמצאת במקום אסטרטגי, במיוחד לאנסים שעורבים לקורבנות שלהם
מידי ערב, חשוך שם כמו התגלמות הלילה עצמו, גם באמצע היום
והשכנים נוראיים.
אבל בתקופה אחרת בחיי, כשהייתי בנאדם אחר, והאנשים שמאפיינים
את חיי ומעצבים אותם היום בכלל לא היו בתמונה, הפינה הזאת
הייתה בשבילי גיחה קטנה של שלמות. זה המקום היחידי שהרגשתי בו
ממש ממש שלם, ממש ממש אני. איזו אשליה...
כשהייתי רואה אנשים פוסעים ברחוב ופוסחים בנונשלנטיות לרוחב
הכביש לפני הפנייה, ואז פשוט ממשיכים ישר לדרכיהם, תהיתי כיצד
הם מסוגלים לעבור דרך הפינה שלי בלי לפעור פה בהשתאות, או
לפחות לחייך לעבר היופי שנכסף ממנה. היום אני תוהה מדוע אנשים
לא יורקים לעבר הפינה לשעבר שלי, או לפחות עוברים לצד השני של
הכביש בבוז, בלי אפילו להגניב אליה מבט.
מוזר, לעולם לא הרהרתי לגבי האם הפינה הזאת הייתה שייכת למישהו
אחר לפני שהכרזתי עליה בעלות.
ואולי היא הייתה הפינה של שנינו סימולטאנית? זה מוריד מהערך
שלה? אולי פעם לא. אבל היום?
היום זה אפילו לא משנה. היום הייתי משלם כל מחיר שבעולם למישהו
אחר שייקח אותה ממני ואת מה שהיה בינינו, שימחק אותה מראשי
כליל.
כיום, יש מעט מאד דברים שאני יכול להצביע עליהם בגאווה ולהגיד
שהם שלי, או לפחות לדעת בלב שהם שלי. לעיתים רחוקות יוצא לי
לעבור דרך הפינה, כבר לא שלי, אולי בדרך תת-מודעת כלשהי אני
מתחמק מהאזור אוטומטית. וכשאני רואה אותה מבצבצת דרך ענפי העץ
ההוא, שהיום אני כבר יודע את שמו, הלב והמוח שלי שוב מתנגשים.
רגשית, יש את הרצון לרוץ אליה ולשבת על המדרכה הזקנה,
לגרוף את החול ברגליי מהמרצפות אל הכביש, לעשות אותה יפה כמו
שפעם היא נראתה לי. אבל ההיגיון מכווץ את השרירים ברגל ומריץ
אותי מתנשף עד הבית בצעדי ענק.
אומרים שיש שבעה מדורי גיהנום. לא יודע, אני יכול לחשוב על
אחד. |
