18.11.03

הכאב שבראשי לא עוזב.
זה כך כבר שבוע.
מרגישה חצי מתה,
אך עדיין חצי ממני חי
ואינני מוצאת סיבה למחייתי.

רוצה כל כך לשכב במיטתי,
ללא מחשבות, ללא חלומות.
רק לשכב, לעצום את עיניי
ולהרדם.
להקיץ רק אחרי זמן רב,
רק לאחר שהכל כבר יסתיים,
כשהכל יהיה כבר ברור,
אל מי אני קרובה,
אל מי לא.
את מי אני אוהבת,
ואת מי לא.
ואף מי אוהב אותי,
ומי לא...
ואם, כמו שרבים חוזרים ואומרים לי,
אם לעולם לא יהיה זמן כזה,
אני לא אתעורר, לא אקום לי לעולם,
רק אישן ואישן.

הדברים שידעתי בחיי התנפצו,
כל אהבותי נמוגו.
ומה נשאר לי? אינני יודעת.
עצב רב, כאב עצום, וזכרונות.
זכרונות מזמנים יפים יותר,
זכרונות מחלומות טובים יותר,
משאיפות גדולות יותר.

ליבי עוד לא החלים מפציעותיו,
הוא עדיין מדמם מכאב,
מאכזבה ומעצבות,
תקוותי היא שצלקותי יגלידו,
שחלומותי יחזרו ושרצוני לחיים יחזור.
מתי יגיע היום בו אחשוב שוב על עתידי,
בו אוכל להרגיש בבטחון באנשים
שהיו ואולי יהיו החברים שלי.
איש אינו יודע זאת.

ובנתיים ראשי כואב וליבי מדמם.
ואינני יודעת במה זה יסתיים.