"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל
האדם לכף זכות."
   (מסכת אבות, פרק א', משנה ו')

רוח מלטפת של בין ערביים. עם כמה שזה נשמע קיטשי. ושובל
המנורות המנצנץ במים. לא שעומר ראה אותו כל-כך טוב דרך המשקפת
המלאה באדים וטיפות מים, ואולי גם בכמה שריטות. חוץ מזה, כשהוא
עם המשקפת אז הוא בלי המשקפיים, ואז הוא בכלל לא רואה כלום.
הוא אהב את הזמן הזה, כשמרגישים את הרוח על הגוף כמבשרת את בוא
הלילה, כשקול הילדים המשחקים משתלב עם הזמר השקט של הירח
המסתתר. וזה לא נראה לו מוזר - לשחות, לצלול, להתגלגל, וגם
לחשוב כל מיני מחשבות פיוטיות בראש. זה נראה לו הרמוני.
הוא שוב ניגש לדופני הברכה, הדף את עצמו לגלגול אחורי, עשה
גלגול קדמי, צלל לקרקעית וחזר לדופן. מחוץ לבריכה יהיה לו קר,
ובתוכה יהיה לו לכל הפחות נעים. המשיכה הקטלנית של המים. תצא
ממנה לכמה דקות - תקפא ותשתוקק לחזור אליה, לגמוע מרחקים
בצלילה.
אבל אחר-כך תצטרך לעשות את הכל מהתחלה.
כל התחושות האלו, ביחד עם הרוח, המנורות והשמיים היפים גרמו
לעומר להרגיש כאילו הוא בבית-מלון.
אבל הוא לא היה. הוא בסך-הכל היה בקאנטרי. והוא אהב את הבדידות
הזאת. בקאנטרי הוא לא רצה שיסתכלו עליו.
וזה לא שאם הייתם רואים את עומר סתם ככה בעוד יום של קיץ הייתם
משערים בנפשכם שהוא ילך לאחד מן המקומות האלו.
אבל הייתה לו סיבה.

היה משהו מאתגר בלשים את הרגליים כאוחזות על הרצפה שליד הברכה,
לסתום את האף, להכניס את כל הגוף לבריכה כשהרגליים עדיין
אוחזות ברצפה, ואז להשתחרר למטה.
כמו לנסוק, אבל למטה. להרגיש קרבה לגולה עמוקות בעומק שני
מטרים.
להיות בבריכה ולעשות את כל הדברים האלו זה כמו לעוף. להרגיש את
החופש שנע לך בכל חלקי הגוף, ליצור את החופש הזה. להיות בתוך
ומעל למים, כמו ציפור מנצחת.
כשנמאס לו מהשחיות והצלילות והגלגולים והתרגילים והקפיצות, היה
פשוט נשכב על המים, צף על הגב בלשון פרקטית, מביט אל-על ומודה
ליושב בשמיים על הכל.
בפעמים הראשונות שלו בקאנטרי, כשעוד היה 'טירון', היה נתקל
לפעמים בנשים כשהיה צף ונע קצת לאחור. עכשיו הוא כבר למד שלא
להיתקל בהן. הוא התרחק מהן.
וכשעוד משב של רוח ליטף את פלג גופו העליון, בשעה ששאף קצת
אוויר כדי להתכונן לצלילת שני-שליש בריכה, שם-לב שכבר הגיע
הזמן לחזור הביתה - הוא רעב ויש גם הרבה תרגילים לעשות.
לכן אחרי הצלילה ועוד כמה גלגולים הוא נכנס לאיזור הפנימי,
שתה, ועלה לשהות קצת ב'מפלים' (בריכה קטנה עם מים חמים, בריכה
קטנה עם מים קרים, בריכת הליכה, ג'אקוזי רותח, סאונת אדים
וסאונה יבשה).
בכל פעם מחדש הוא התפעל מהיכולת של הגוף לחוש תחושות שונות
במצבים שונים. אחרי שהייה ארוכה בבריכה החיצונית בשעת ערב,
המפלים הקרים היו חמים, והמפלים החמים... היה משהו מאוד מרתק
בתחושות הקור וחוסר השייכות המסעירות בכניסה מהירה למפלים
כשהגוף קר. זה הסעיר אותו גם הפעם, אך חצי דקה לאחר שעשה זאת
אישה כבת 50 פנתה גם היא להיכנס לשם, והוא מיהר לצאת.
שוב שתה, ולאחר מכן ירד אל המלתחות, פשט את בגד-הים, והניח
למים אחרים, אויביהם של מי המעוף טבולי הכימיקלים, לשטוף את
גופו ולנסות למחות ממנו כל סממן של כלור. גם הסבון והשמפו
עזרו.
כשהיה יוצא מפינת המקלחת האחרונה ונאלץ לעבור בין עוד גברים
שהתקלחו, תמיד התפלל שלא יביטו בהשתאות על גופו גם הם, כמו
שהיו מביטים אחרים לעתים בבריכה. הרי בדיוק בגלל זה הוא שם.
הפעם, לרווחתו, היו שם שניים שעסקו בעצמם.
וכששם על חזהו את הציצית ועל ראשו את הכיפה, התפלל שלא יביטו
בו שוב בלגלוג. אפילו לא יתפלל שיבינו. רק שיהיו אדישים.
משסיים, יצא מהמלחתות. הוא וה-pectus excavatum שלו.

היו דווקא הרבה חובשי כיפות שיצאו מהמלתחות כשחיכה לאמא שלו
בכניסה, והוא ניסה לדון אותם לכף זכות. הם בטח היו בחדר הכושר.
אבל היו כאלה שלא יכול היה להימנע מהקביעה כי היו בבריכה, ולבו
נחמץ בגללם. להם לא היה pectus excavatum והם היו עם המשפחות
שלהם. אולי עם הקטנים בבריכת הפעוטות? ולשם מה התקלחו? אולי הם
נכנסו איתם? ואולי ואולי ואולי...
השומר שפלירטט עם כל אישה מזדמנת, כולל נשים נשואות, הגברים
הזקנים שהביטו בתאווה יצרית ואנוכית בבחורות צעירות בנות-גילו
של עומר כשנשותיהם לא היו, הנער והנערה שהחליטו לבטא את
'רגשותיהם' בבריכה, הצעירות בביקיני ששיחקו עם הצעירים
בכדור... הכל גרם לו לתחושה של ניכור וזרות. הכל היה כל-כך לא
שייך לעולמו, להשקפתו, לאורח-חייו, ליחסיו עם אהובתו שלו. הכל
היה כל-כך רחוק מהאמת.
אבל הוא יחזור לכאן כמובן.
הוא יחזור אל עצירת הנשימה המפעמת, הציפה, האתלטיקה, המעבר
המרגש בין חם לקר. הוא יחזור כי הוא רוצה, ויחזור כי הוא חייב,
ולמען האמת - יותר בגלל שרצה.
אמא צפצפה לו בחוץ, והוא קם ויצא, מבליח 'שלום' רפה לשומר שעסק
בשיחה עם בתה בת ה-14 של האישה שאיתה שוחח לפני כמה דקות.
עכשיו הוא יחזור מן המים המותרים רק לו אל הבית שלו.
עוד הרבה תרגילי ספורט לפניו, אותם הקפיד לעשות מדי יום ביומו,
ועוד הרבה ימים בימיהם שכאלו נראו באופק. אבל הוא לא רטן, אלא
התמיד בחריצות, ובפעם הבאה (ובכל הפעמים - הקודמות והבאות -
בעצם) שיצלול בקרקעית הבריכה בקשה קטנה לקונו תהיה נתונה
במחשבתו (כיוון שבפיו לא יוכל לאומרה):
"עזור לי לקיים את רצונותיך, ולהביא את אורך אל העולם הזה ואל
האנשים האלו."
ומצוייד בהיתר מרב נכבד לשחות בבריכה מעורבת בסיבה רפואית,
פשוט המשיך לחיות (הרי אין אפשרות אחרת) בשמחה (הרי אין סיבה
שלא).

אני מרגיש כמו אורח
במקום שבו כולם אורחים
שעה שהציצית מבצבצת לי
מתחת לבגדים.

כשאני נכנס אל הבריכה
ופותח בצלילה
אני פולט את האוויר
ופוצח בתפילה.

ובמלתחה אחרי שהכל נגמר,
כשאני מחזיר לעצמי את הכיפה והציצית,
אני מבקש שיבינו שלי זה מותר,
כי לי, אנשים, יש סיבה רפואית.