מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד אהבתי לשוטט עם אבי.
אבי היה החבר הכי טוב שלי.
בחור גדול כזה עם שער שחור ועיניים אפורות.
תמיד בערב, היינו יוצאים לטיול קצר בשכונה והוא היה מספר לי
הכל.
כל מה שקרה לו ומה שרצה שיקרה לו.
ותמיד בסוף  היינו משתינים ביחד על העץ הגדול.
חוזרים, אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון.

שמתי לב שאבי לא יצא הרבה בימי שישי ובכלל לא היו לו חברים.
אולי אחד פה ואחד שם ואני כמובן.
גם חברות שלא היו לו. הוא היה בודד ומסכן ולא פעם הוא התלונן
בפני, באחד הטיולים שלנו, על כמה שהוא רוצה שתהייה לו חברה
ושנמאס לו להיות בודד.
הבנתי אותו. גם משום שחברים תמיד צריכים להבין וגם משום
שהרגשתי אותו דבר.
גם אני הייתי די בודד. מזל שהכרתי את אבי.
למעשה, היינו די דומים. לא רק בהרגשה ובפנים אלא גם בחיצוניות.
גם לי היה שער שחור וגם האורך שלי היה 1.60 בערך.

וככה במשך שנים שום דבר לא השתנה.
עד ליום אחד שבו אבי הודיע לי שההורים שלו החליטו לעבור דירה.
לא הכרתי את ההורים שלי וגרתי עם אבי כל החיים שלי. ובגלל זה
שמחתי לעזוב את המקום הזה.
אולי במקום החדש יהיה יותר טוב. משנה מקום, משנה מזל.

הבית החדש היה יותר גדול והגינה היתה חדשה, גדולה ויפה.
אבי מצא כאן כמה חברים ושמחתי בשבילו. הם גם חיבבו אותי.
אבל היום שבו אבי פגש את מיכל, אני לא אשכח.
הוא התאהב בה ממבט ראשון ואני התחלתי לחרמן את הכלבה שלה.
מה לא סיפרתי לכם? קוראים לי רקס...