אני צלמת. זאת העבודה שלי.
לקום כל יום, לשתות קפה, לעשן סיגריה וללכת לצלם. אנשים דווקא
מתלהבים מהמקצוע שלי. אני פחות. ויודעת למה.
אני גם יודעת שברגע שאחרים יבינו מה זה צילום, גם הם יפסיקו
להתלהב. בגלל זה אני תמיד אומרת צלמת, ולא צלמת גופות. אני לא
עובדת בבית חולים. מה אכפת לי שידמיינו אותי בפרדס פתוח מצלמת
תפוזים, או מול הים מצלמת שקיעה.
גם אני מדמיינת את עצמי ככה.
זאת עבודה מסריחה. וכשאני אומרת מסריחה אני מתכוונת באמת
מסריחה. פיזית. ריח לא טוב. לא טוב... רע! ממש רע. מסריח. גועל
נפש של עבודה.
אבישי, חבר שלי אומר שאני חייבת להתפטר. שהוא לא יכול כבר עם
הריח הזה שאני חוזרת איתו כל יום מהעבודה.
הוא אומר שהוא זוכר שפעם שהייתי מגיעה הביתה עם ריח טוב, עם
חיוך. הוא נזכר איך הדבר הראשון שהייתי עושה כשהייתי מגיעה
הביתה זה לתת לו נשיקה. לא מקלחת, לא חיטוי באלכוהול. נשיקה.
אני יודעת שהוא גם נזכר בזיוני הגעגועים שלי, אחרי שלא ראיתי
אותו יומיים. אבישי נזכר אבל לא אומר בקול רם. הוא לא רוצה
להיכנס לנושא הזה שוב.
פעם כשהייתי חוזרת מהעבודה ב"ידיעות אחרונות" היה נשאר בי מרץ.
הייתי חונה במהירות מתחת לבית, ומחכה כבר לראות אותו, לחבק
אותו, לנשק אותו, לפנק אותו.
אבל מאז שנכנסתי לעסקי הגוויות, אבישי אומר שאני כמו לזיין
גוויה. הוא לא מוכן שאגע בו. הוא טוען שמה שעובר לו בראש זה רק
אני בחדר המתים באיכילוב עושה בוק לאיזה בן 60 שמת מהתקף לב.
כבר שלושה חודשים שלא שכבנו. לא שכבנו כי אני גוויה מהלכת.
אני לא יכולה להגיד שאני נעלבת, אני מבינה אותו, אבל עדיין.
צריך ממש חוצפה בשביל להאשים אותי שהפכתי את חבר שלי לנקרופיל.

אני חושבת שמערכת היחסים הזאת ממש לפני פירוק. איזו מן מערכת
יחסים זאת, כשאת אומרת לחבר שלך שאת מתה מעייפות, והוא פותח
עליך זוג עיניים, ויוצא מהחדר?

אני בעבודה כבר כמעט שנה. בלי אבישי כבר יותר מחצי שנה.
אני נראית בת 37. אני בת 26. ובא לי למות. הפעם לא מעייפות,
ולא מצחוק. פשוט למות.
נראה לי שעסק הגופות הזה התחיל להשפיע עלי. נראה לי שזה לא
בשבילי. עכשיו רק צריך לחשוב אם זה לא מאוחר מדי, ואיך יוצאים
מזה.
מצחיק אותי לחשוב מה גוויה, בלי טיפת חיים מסוגלת לעשות לי.
איך זה שהיא מסוגלת לשאוב ממני את טיפות החיים האחרונות שנשארו
בי, ואני אפילו לא מסוגלת לגרום לה לחייך. גם התמונות שלי תמיד
יוצאות מדכאות, מוזרות, פרוורטיות. אני לא מכניסה אנשים הביתה,
רק כי אני חוששת מהתגובה שלהם כשיראו שהחדר שלי מלא בתמונות של
רבין (אחרי), ואולי במקרה גם הסתננה לשם תמונה של חבר שלהם
(לשעבר) מהצבא.

גיליתי סופית שהעבודה הזאת לא בשבילי כשאבישי בא לאיכילוב.
הוא היה חיוור לגמרי, המון מכות יבשות. אף פעם לא ראיתי אותו
ככה.
הרופאים אמרו שנאבק על חייו שעות בחדר הניתוחים, אמרו ששנים לא
ראו תאונת דרכים כזאת קטלנית. "לא חבל? בחור צעיר... ככה לגמור
לעצמך את החיים? לא חבל?!" הרופאים מלמלו בינם לבין עצמם.
אני לקחתי את אבישי לצד, וניהלתי איתו שיחה קצרה, בלי שאף אחד
ישים לב. אמרתי לו שזה לא פייר. אני יודעת שהוא תמיד רצה
שאתפטר, אבל זאת דרך ממש עקומה לשכנע אותי. אבל כנראה שזה מה
שהייתי צריכה בשביל לגמור עם העבודה הזאת.
לקחתי את המצלמה לידיים, ואמרתי לעצמי שזאת הגווייה האחרונה
שאני מצלמת, ואם זאת האחרונה, אז לפחות שתצא יפה. לא מדכאת, לא
מוזרה ולא פרוורטית.
אבישי חייך, ואני צילמתי אותו ככה. מת, אבל בסבבה, עם חיוך.

עזבתי את העבודה. לכאורה הדברים היו אמורים להסתדר. למראית עין
הם גם הסתדרו. התחלתי לצלם חתונות, מה שהיה שינוי מעט חד מדי
בשבילי, אבל בהחלט שינוי לטובה. הפסקתי להסריח ואני עדיין
נראית בת 37, אבל לפחות זה נעצר ולא המשיך במגמת העלייה החדה.
ובכל זאת, עניין הכנסת האורחים אלי הביתה נשאר בעייתי, ואף
החמיר.
אם חשבתי שבעבר, התמונות של רבין (עדיין אחרי) היו עלולות
להרתיע אנשים, עכשיו תלויות לי בדירה כל מיני תמונות של אבישי
(לפני), שלהן נוספו תמונות של בחור חבוט וכחול מביט למצלמה
ומחייך.
ואם חשבתי שגוויות זה פרוורטי, אז כשהן מחייכות, זה סיפור אחר
לגמרי.




"don't it make you smile?"
p.j