אני לא יכולתי להסביר להם למה חתכתי את הוורידים. אני לא
יכולתי לשכנע אותם שבכלל לא ניסיתי להתאבד.
אף פעם.
לא יכולתי להגיד להם שחתכתי את עצמי מגיל 14... אפילו קצת
פחות...
לא הייתי מסוגלת להסביר שלא הייתה סיבה למעשה, שזה פשוט עושה
לי טוב יותר על הלב, שכשרע לי, אני חותכת... שאני לא מתחרטת.
לא שונאת, לא בוכה.
היום אני כבר לא חותכת, אני מפחדת מהתגובה של ההורים...
לא מהתגובה של אף אחד, של ההורים...
כי, אתם מבינים, כשכשבאמת חתכתי את הוורידים, וישבתי בבית
בשלולית הדם של עצמי, הדבר הראשון שאמרה אמא שלי, היה "למה את
עושה את זה לי?!"
"...לי..."?!
"...לי..."?!
הדם, הסכין, שום דבר מזה לא היה קשור אלי.
אני הייתי גרגר חול בחופי הכאוס שלנו...
אני הייתי רק ריאקציה מתקבלת על הדעת למה שקרה סביבי...
ואז כשהם אישפזו אותי, לא יכולתי להגיד להם שזה המקום הכי
מדהים שגרתי בו בחיי, לא יכולתי להגיד להם שאני בכלל לא רוצה
הבייתה...
כי בבית הכל היה אחרת. בבית זה היה כאילו אני בכלל לא
מאושפזת.
אף אחד לא שאל אותי אם הכרתי מישהו/י . אם טוב לי או רע. איפה
אני ישנה. ואיך? ואם אני ישנה בכלל.
ואני רק בכיתי. חזרתי הבייתה ובכיתי. לא בקול. חס וחלילה!
בכיתי מפנים וזה קרע אותי לגזרים! הפצעים שלי לא החלימו אף
פעם,
מישהו תמיד דאג לגרד אותם כל סופשבוע.
אבא שלי אף לא הגיע לפגישה משפחתית. אף לא אחת. אף פעם.
א-ף פ-ע-ם.
בערב שבו עשיתי את זה, בערב ההוא, אחרי שכבר חבשו לי את פרק
היד והדם רק הציץ קצת מעבר לחבישה, והעובדת הסוציאלית שלי ישבה
בסלון, וסיפרה על האפשרויות שלי עכשיו.
בית חולים, מעקב, טיפול... וכו'
אז כשהיא דיברה, אבא שלי ישב ואכל ארוחת ערב מזדיינת,
ואז...
ואז...
ואז הוא ביקש מאיתנו ב"עדינות" להיות בשקט
אתם יודעים למה?
כי אנחנו, כפי שהבנתי, מפריעים לטלוויזיה המזדיינת שלו.
בזמן שאני יושבת שם עם היד החבושה שלי...
ומפריעה לטלוויזיה...
איך העזתי, באמת, הא?
לעומת זאת, כשאמא שלי הגיעה לפגישות, היה כבר עדיף לא להגיע.
אני זוכרת שהיא הגיעה פעם אחת, יישבנו על הספסל וחיכינו
לשמונה(בבוקר), לפגישה המשפחתית השבועית.
והיא שתקה.
היא שתקה וזה שבר אותי.
אני רצתי ורצתי עד שנפלתי.
נפלתי ובכיתי.
הפעם בקול.
הפעם בצרחות!
בכיתי כל אותו יום.
לפעמים היום כשאני נזכרת בזה, אני בוכה שוב, יותר בשקט.
כי אז היא (אמא שלי) אמרה לי לא לעשות הצגות.
וחיבקה אותי.
מאז אני לא רוצה שייחבקו אותי.
אז אני לא חותכת יותר את הידיים שלי.
מתוך פחד...
כשיצאתי מהאשפוז, הייתי אמורה להמשיך להיות מטופלת,
אבל משום מה לאף אחד לא היה איכפת.
ואני, ברב תומי באמת חשבתי שהכל אמור להיות. שיעזרו לי. שלא
יהיו לי נטיות לפגיעה עצמית.
היום הם לא יצילו אותי.
היום כבר כולם יודעים שאסור לחבק אותי.
זהו סיפור אמיתי, משהו שקרה לי.
אני יודעת שהוא מסופר במעט בלבול, אך נדרש לי לא מעט אומץ
לרשום אותו כאן, לעיני כולם... |
