פמליית הקצינים הצטופפה לפני הבניין הדו-קומתי. "מקום לא רע
לעבוד בו", אמר הבכיר שבהם והשקיף על הכרמל והים. "מאסטר פלאן
- פתרונות מבריקים", קרא את השלט על דלת הפלדה.
הם נכנסו פנימה. המשרד לא היה מפואר אך מרשים. ריהוט עץ כבד,
קווים חלקים. מזכירה, קטנה ושחומה, חייכה אליהם וסימנה שמיד
תתפנה. הם התיישבו על הספות וניסו להקשיב לקולות שבקעו מהחדר
השני.
הסטודנט הצעיר השתדל מאוד לשכנע שהוא האיש הנכון לצרף לחברה.
הוא עמד לסיים את הטכניון והיה זקוק לעבודה טובה. אלא שאם לומר
את האמת, חשב לעצמו, כבר לא היה בטוח אם הוא רוצה את זה בגלל
התפקיד, או בגלל המזכירה. ומה הפלא, הרי מה הוא הולך לעשות,
בעצם לא אמרו לו.
זמזום הטלפון קטע את שטף דיבורו. דרור ביקש סליחה. היא הייתה
מהעבר השני. עדכנה אותו שחמישה קציני צבא מבקשים לראותו ושאינם
מוכנים לומר באיזה עניין.
הוא השלים לשאול את הסטודנט שאלות שרשם לעצמו על פתק קטן ואחרי
שקיבל את התשובות, סיכם "תוך יומיים תקבל תשובה."
"ואם היא כן, מה הלאה?"
"אז נשלח אותך למרכז הערכה", כל כך ציפה לשאלה הזו, "ואם תעבור
את זה יש סיכוי טוב שאתה אתנו."
"ומה זה אומר?"
הוא לא הסביר מה זה אומר.
"טוב." הוא ארז את ניירותיו אל תיקו. ורגע לפני שהיה בחוץ
נזכר, "בשביל מה אתם צריכים גם את המספר האישי הצבאי?"
"למה? יש לך בעיה עם זה?"
"לא, לא, סתם לא היה לי ברור למה זה."
"חלק מהלקוחות דורשים סיווג ביטחוני", שיקר.
דרור בקושי הספיק לאסוף את הניירות ולסדרם במגירה כשהם נכנסו.
"כן רבותי, במה אוכל לעזור לכם?" הוא לא ניחש את העתיד לבוא
בדקות הבאות, עקף את שולחנו והושיט את ידו ללחיצה.
אחד הקצינים סקר במבט את חבריו, כאילו ביקש הסכמה. "דרור
הראל?" הוא היסס.
"זה אני".
"הגענו אליך משום שקצין העיר בבאר שבע לא הצליח לאתר את
הוריך."
"מה קרה?" הוא חש את הדופק שהואץ בחזהו.
"אחיך, דורון, נעדר מאתמול בלילה." ענה ללא שהות ולאחר שכחכח
בגרונו המשיך "היחידה שלו יצאה לביצוע משימה כלשהי בלבנון.
אחיך לא חזר עם הכוח."
"אחי", גמגם דרור, "דורון... לא חזר?" הוא נשען לאחור וכפות
ידיו שוטטו לאחוז בשולחן, אלא שהן מצאו את כוס התה. הפגיעה
הפילה את הכוס אל השטיח והבהילה את כולם.
הפסיכולוג מיהר להתקרב.
"זה בסדר", אמר דרור בטון תקיף. האפשרות תמיד הייתה שם. משום
מה היא לא נראתה ממשית. אבל באותה עת זה קרה והעולם עמד מלכת.
"בטוח?" שאל הקצין הצעיר בחבורה וכרע להרים את הכוס.
"אני בסדר!" שאג דרור גם עליו וכולם נרתעו.
הם התבוננו בו ובפסיכולוג בדאגה.
"יש עוד משהו שאתם יכולים או צריכים לספר לי?" הוא איבד
סבלנות.
לא היה להם.
"אז אני מבקש שתעזבו."
זמן נצח עבר עד שהדלת נטרקה אחרי הפמליה הצבאית. דרור צנח אל
הכיסא. אחיו נעדר. הוא עצם את עיניו ולפת את ראשו. "מאיפה זה
נפל עלי עכשיו?" הוא מצא את עצמו בוכה כמו שלא בכה כבר שנים.
פניו התעוותו והדמעות התערבבו עם הרוק. תמונות תמונות התחילו
רצות ומוקרנות במוחו כסרט קולנוע שמסריטו נרדם ולא היה מי
שישליט בו סדר.