מוצאי שבת. יולי 98'

המסוקים משכו חרטום מעלה, איבדו גובה ונחתו. חצי דקה אחר כך
כולם זינקו החוצה, רצו שפופים אל החשכה ונשכבו. המסוקים
המריאו, מעלים ענני אבק, והתרחקו. רעש להביהם מרחוק, ההולך
ונמוג אל דממת הלילה, העיד שדרך חזרה כבר אין. שמכאן צועדים רק
לפנים.
הגוף ספג אליו את צינת הלילה ורעד קל עבר בדורון, ספק מקור,
ספק מפחד. הוא שכב דומם בעשב הלח, חידד את ערנותו עד קצה גבול
היכולת וניסה לשמוע ולהבין כל רחש.
הדקות עברו ותחושת האיום שהסבו הלילה והחשכה בעת החדירה,
התחלפה לאיטה בתחושת הגנה. הסביבה הפכה להיות בעלת בריתו. האות
בקשר ניתן והם התקבצו בדממה, השתלבו בסדר-תנועה והתחילו צועדים
דרך הכפר. כל הדלקה או כיבוי של אור הקפיאו לרגע את הדם
בעורקים. פה ושם התעורר כלב והושתק מיד עם חץ הרדמה. כל גרגור,
עוד לפני נביחה, היה גורלי, גם לכח וגם לכלב. חמש מאות מטר
לפני היעד התפצל הכח.
דורון ואורן פנו כל אחד לצד אחר וסרקו את האזור בעזרת משקפות
לילה, לוודא שלא נפלו על מארב. תומר הוריד בינתיים בתנועה שקטה
את החבלים מגבו של דורון ושלשל אותם. בזה אחר זה הם גלשו
והגיעו לתחתית המצוק. אורן דיווח וקיבל אישור להטמנת המטענים
על דרך העפר, שנמצאה במורד שלרגליהם. הוא סימן להם אגודל מעלה
ונשאר מאחור לחפות.
תומר ודורון ירדו במהירות, חפרו בורות קטנים והכניסו את
המוקשים והמטענים. הם מתחו תיל ממעיד לרוחב הדרך. דורון נעץ
יתד בשוליים, חיבר אליה את התיל, שב אל המטען וחימש אותו. פרט
להתרגשות הקלה והאדרנלין שבדם לא חש דורון בכל שוני מהמודלים
לפני המבצע. זה היה ממש כמו תרגיל.
הם הגיעו בחזרה למעלה ונשכבו. תומר ודורון כשפניהם אל הדרך,
ואורן עם הפנים לאחור. שלושתם משכו מעליהם רשת הסוואה. אורן
דיווח בקשר על סיום הפעולה ונותר היה להם רק להמתין
שהמילואימניקים יאספו את ה'צרעה' ושכולם יסתלקו.
"אנחנו סוגרים את סיפור השבויים, מה?" לחש אורן.
דורון המהם.
"לי יש את אח שלי. מה אכפת לי. היה מוציא אותי גם מטיזי נאבי."
המשיך אורן, אבל דורון כבר לא ענה. הוא בהה בירח המלא וראה
שהקוסמוס מסמן לו שגם הפעם הכל ילך חלק. מבטו דילג אל הכביש
הפתלתל למרגלות הגבעה, ומשם אל שני בתים צמודים. החבר'ה עשו שם
עבודה יפה. הוא לא ראה ולא שמע אותם.
"ביטחון מדינה שלמה מונח על כתפי ילדים." מלמל תומר בהומור.
אבא ואימא ישנו באותה עת רגועים במיטה במושב ולא תיארו לעצמם
שהבן שלהם מכין ממש באותו הרגע את הכותרות לעיתונים של מחרת.
הגאווה צמררה את ערפו.
הוא הצליח לשמוע את מטוסי ה-F16 של טייסת 101 שריחפו במעגל
המתנה קרוב והיו בכוננות הפעלה. ההמהום היה מרוחק ודורון קיווה
שיישאר כך. הוא סרק את הרקיע, אך אף על פי שהשמים היו נקיים
ומלאי כוכבים לא הצליח לאתר אותם.
פעם, לפני כמה שנים, ערכו בני המושב קומזיץ בחוף של קיבוץ
פלמחים. השמים היו בדיוק כאלה. על מדורה קטנה התחמם אוכל, טייפ
שמישהו הביא, ניגן, וכולם רקדו יחדיו בבגדי-ים. חיוך התפשט על
פניו. שירלי הייתה היפה מכולן באותו ערב. כשחזרה רטובה מהים
ועמדה מעורטלת ליד המדורה, ליטפו הלהבות את רגליה. שדיה
המושלמים, חמקו מבעד לחזייה השקופה והבהיקו באור. כן, כן,
שתבשל את הטוסיק על האש וכשיהיה מוכן אבוא לאכול, הוא חייך
ונזכר שרצה בה מאז שהציץ לחדרי ההלבשה באולם ההתעמלות. מרחוק
הבהבו מדורות של כיתות אחרות, ענפים נשרפו, התפצפצו והעיפו
גיצים.
יריות. דורון התעשת במהירות. ההבזקים היו צרור ומיד לאחריו מטח
תגובה. לוחם נפגע ממחבל שלא ידעו על קיומו. הקשר הפך למרקחה.
פקודות נזרקו, דיווחים נשמעו בקצרה. הכול עבר במהירות מתנועות
איטיות מדודות ושקטות לתנועה פראית, רועשת ואלימה. עוד לוחם
נפגע, אבל הכוח לא עצר ופרץ אל הווילה.
אורות הבתים השכנים נדלקו בזה אחר זה. באחד הבתים המרוחקים,
במערב, הבחין דורון בטנדר מחבלים שהדליק אורות ודהר דרך שדה
לעבר הווילה. מדרום דהרו צפונה על דרך העפר, שמתחתיו שלושה
ג'יפים של אויב. מהיכן באו? לא הספיק להבחין, אך מה זה חשוב.
חובה הייתה לעצור אותם בכל מחיר ולהשאיר את זירת הקרב מבודדת.
מבט בעיניו של תומר הבטיח לו שהוא קלט אותם. מכה על רגלו של
אורן והגבר הפך כיוון, לקח מטול לאו חד-פעמי לירי טיל נגד רכב
ודרך אותו. דורון סימן לו בשלוש אצבעות. כן, הוא יפגע בג'יפ
השלישי, אורן סימן בתנועת ראש.
הטנדר הגיע קרוב לפינה הרחוקה של החומה שהקיפה את הווילה, עצר
וכיבה אורות. לוחם שנמצא מעבר לחומה, בגבו אל המחבלים, לא
הבחין בהם. למזלו, בינתיים, גם הם לא הבחינו בו. הייתה לדורון
תחושה שהמחבלים יודעים מה הם עושים, אלא שהרעש בקשר לא אפשר
לדווח ואף אחד לא ניגש לטפל שם.
הוא התבונן מוטרד בטנדר ובשיירת הג'יפים לסירוגין. השיירה עוד
כמה שניות הייתה לרגליהם. רק שתדרוס את המוקשים שבדרך, קיווה
והתכונן. הוא כיוון את המטול אל הג'יפ השני בשיירה. שוב העיף
מבט לא רגוע בטנדר. שיח הוזז שם וחשף חור מנהרה. השייח, אלוהים
אדירים, צמרמורת עברה בגבו כלפי מעלה עד עורפו. הדמות יצאה.
הוא חשב לשבריר לחטוף מאורן את הקשר הירוק הצבאי הרגיל, ולדווח
דרכו, אך הבין שאין זמן לכך והפנה את המטול לעבר הטנדר. המרחק
היה גדול מכדי לדייק, גם הרוח לא הקלה. הוא כיוון לפי מרחק של
מאתיים מטר והוסיף הטיה כלפי מעלה לפי תחושה.
רק לא לפגוע בשייח, חשב לפני הלחיצה והגדיל את ההטיה. המוח
התבלבל ממהירות המחשבה: כן? לא? מספיק? יותר גבוה? עם הלחיצה
על ההדק זה נגמר. הוא שיגר את הטיל. השייח הספיק עוד לבצע שני
צעדים נוספים לעבר הטנדר. הטיל פגע והפיצוץ העלה להבה.
ראש הנפץ הקרבי נפל מטר אחד לפחות לפני הטנדר ולא פגע בו, או
אולי פגע בתחתיתו. זה לא היום שלי, חשב ומיד אחז בידו עוד מטול
ודרך אותו בחיפזון. הכוונת הזדקפה בנקישה. איזה מזל שהגביה.
הוא שלף משקפת לילה וראה את השייח שרוע על הארץ המום. והמחבלים
מוטלים פגועים. לא צריך עוד טיל, הוא נרגע.  "שקט בקשר!", צעק
אל המיקרופון. הקשר פסק והוא שידר: "הצרעה שוכבת על האדמה מחוץ
לחומה, שבעים וחמישה מטר מהפינה הדרומית-מערבית." הוא חזר על
המשפט, בתקווה שלפחות פעם אחת תיקלט. ואז התרחש הפיצוץ. הג'יפ
הראשון בשיירה עמד בוער במרכז הדרך. הטיל של אורן כבר היה
בדרכו אל הג'יפ השלישי ורגע אחר-כך פגע. הג'יפ השני נתקע בודד
בין שני הג'יפים הבוערים ואנשיו פתחו באש לעברם. תומר הפעיל
במהירות את המטען החשמלי, אף על פי שהיה מרוחק מדי והיה ברור
שלא יגרום נזק.
פיצוץ עז נוסף הרעיד את הדרך והפך שוב את הג'יפ הראשון. שיירי
מכת ההדף הגיעו עד אליהם, הדהדו עמומות בחלל החזה. דורון כיוון
את הלאו בחטף, לפני שהמחבלים יתעשתו, ושיגר את הטיל האחרון
שהיה להם. הטיל שייט באוויר, משך בעקבותיו ניצוצות אחרונים
מבעירת המנוע הרקטי. הוא אמנם איבד קצת גובה לקראת הג'יפ, אך
היה לו ברור שעדיין לא יפגע אלא יעבור מעליו. אז אירע אחד
הדברים המדהימים והמבעיתים שראה מימיו. אחד ממחבלי הג'יפ
התרומם לשגר טיל RPG מנגד. טיל הלאו פגע, רגע אחרי שהמחבל ירה,
בדיוק בצווארו. הוא הבחין ממש בקריעת הראש כלפי מעלה עוד לפני
ששמע את הפיצוץ. נס, או שמא צירוף מאורעות נדיר? זה כבר לא היה
חשוב. העיקר שהמחבלים נפגעו.
תומר שכב וירה לעבר הדמויות. רובה הסער שלו רתע בין ידיו בקצב
מהיר, מהיר מדי לדעת דורון. הוא, חשב דורון, היה מכוון יותר
ויורה יותר לאט, מנסה לנצל כל כדור עד תום. הוא הביט שמאלה
וראה שתי חוליות, אוספות את השייח ורצות עמו צפונה לעבר נקודת
הכינוס.
ששת מטוסי ה- F16נכנסו לפעולה והפגיזו מטרות בכפר. כל רכב שנע
הושמד מקרוב.
"חילוץ," הוא שמע את הקוד בקשר וידע שהכול הסתיים. תפקידם
לבודד נגמר והיה עליהם להסתלק מהשטח במהירות. חייב לקרוא את
העיתון של מחר, חשב, והורה לחבר'ה לחלץ.
"אני לא יכול." הגיב אורן בלחישה רפה. "נפגעתי ברגל."
"ממה?"
"ה-RPG ששיגר המחבל," ענה לו תומר, "פגע בסלעים והעיף רסיסים."
תומר שלף מכיסוי הקסדה להב סכין יפני, שיסף במיומנות את המכנס
המוכתם, נחרד ונרתע ממה שראו עיניו. הוא מיהר להתעשת, כרך חוסם
עורקים, ומנע את הזרימה. "איך נעלה אתו את המצוק?" הוא הרים
מבט אל דורון.
איך לא חשבו על זה? "או קי, יורדים למטה דרך הבית." החליט
דורון במהירות. "זה יותר מסוכן, אבל לא נראה לי שיש בררה." יש
לקחים לפעם הבאה.
תומר העמיס את אורן, והיה מוכן לתנועה. איזה פריג'ידר. דורון
העיף מבט לסריקה. כלום, פרט לחבלים, לא נשאר מאחוריהם. הוא
דיווח בקשר על השינוי. הם קיבלו אישור וירדו בריצה תוך חיפוי
הדדי, הגיעו אל הדרך ושעטו צפונה. לפתע נפתחה אש. שני המחבלים
בג'יפ עדיין היו בחיים.
"תמשיך!" צעק דורון אל תומר והשיב אש לעבר המחבלים.
מטח קצר ומחבל אחד חוסל. מטח ארוך יותר וגם השני נפגע. הוא
זיהה שריקת מנוע סילון באוויר, זינק אל קפל הקרקע הקרוב ביותר
אליו וגונן על ראשו. טייס מפגר, הספיק לחשוב לפני שרעש אדיר
זעזע אותו, הביא בעקבותיו כאב חד ולאחריו הדהוד עמום. בעיניו
נדלק אור אדום. הוא נכנע לעייפות ושקע בשלווה עמוקה. מה היה?
מה יהיה? רק השקט וכותרת העיתון השתלטו לבדם.