יושב לו בסלון אל מול טלוויזיה כבויה ודופק במונוטוניות עם
השלט על שולחן האירוח שמולו.
מבטו מזוגג, מצחו מקומט קלות ושפתיו חשוקות. מוטרד.
כאשר מקצב השלט יופר ע"י חריקות שיניים המצב יוכרז רשמית
כקשה.
מתרומם בפתאומיות וניגש לחלון, מבטו סורק את הרחוב. עיניו
קולטות מראות רבים אך מוחו אינו מעכל את המידע, הוא טרוד מדי.
כפות ידיו מתאגרפות באופן בלתי רצוני, כמו מבקש לאחוז בשליטה
שחומקת מידיו.
מצבים כאלה עולים לו על העצבים.
פרצופו מתרכך מעט כתוצאה מגל נוסטלגיה ששוטף אותו ומציף את
חושיו.
הוא רואה את החבורה יושבת בחדרו של שגיא. ארבעה מגשי פיצה, אחד
לכל אחד, וכוסות קולה מתמלאות ומתרוקנות.
עיניים דומעות מצחוק, חווים דעתם על ישבנה של ההיא ועל רמזים
סותרים מאחרת.
ספרה משלהם יצרו להם בחדר ההוא ואף אחד לא נראה כמתכוון לצאת.
צפירה פתאומית ברחוב מקיצה אותו מהזיותיו. הוא כמעט מופתע
למצוא עצמו לבד בסלון.
הוא מתפרקד על הספה, מדליק טלוויזיה ומעביר ערוצים בחוסר
עניין.
ושוב תודעתו מתבוננת אחורה.
אותה חבורה, אך הפעם בגן ציבורי מוזנח. המקום שלהם.
הם בעיצומה של שיחה מתלהטת הדנה במצבם המחפיר של בני גילם
ועיקרה להבדילם והדגשת זרותם באותה חברה. הם אחרים. והם כמו
מתאמים בעיניהם את מבטי ההתנשאות שישלחו בכולם. ארבעתם מתרכזים
סביב תחושת האיכותיות ומתחממים לאורה. כמעט גזע עליון.
הפעם אלו קרקורי בטנו אלו שחודרים למחשבותיו.
הוא מתקדם בכבדות לעבר המטבח ושולף מהמקרר שאריות שניצל מארוחת
צהריים. אין לו כוח לחמם.
אולי אף היה מרגיש בטעם השניצל אלמלא רצף התמונות שרצו לו
בראש.
זיו במחששה של ביה"ס שואף עמוקות עשן מסיגריה לריאותיו. שגיא
מתנדנד ברחביי העיר שיכור בערב יום שישי ומתפקד בליצן האלכוהול
התורן. ורון, מופיע מדיי פעם עם שקיות תחת עיניו האדומות, מגחך
לעצמו או לחילופין בוהה באוויר לזמן ממושך.
בולע את חתיכת השניצל האחרונה ומרגיש את הדמעות עולות בעיניו.
צלצול טלפון. "לא, אמא לא נמצאת". מתבונן לפתע במכשיר הדומם
ושפתיו מתכווצות בנחישות. שלוש שיחות נעשות, אחת לאחר השנייה,
ואחריהן הוא תופס צרור מפתחות ושם פעמיו לגן הציבורי.
נאום שלם הולך ומתגבש לו בראש. והוא, בשם היושר, ההגינות והצדק
הולך להציל את העולם.
ארבעה נפגשים בגן ציבורי נטוש.
דו קרב אילם בין העבר להווה מוליד בעיקר אי נוחות, מנת חלקם.
הוא מושיב אותם ומשתיק אותם לפניי שמספיקים לברר לפשר הפגישה.
הוא מדבר, וקולו הולך וגובר, דיבורו נהיה צפוף יותר ויותר
והטון שלו רק עולה ועולה. צריך להזכיר לו לקחת אוויר? והוא
יודע.. והוא צודק.. והוא מבין.. אך עדיין!
ושלושת האחרים הולכים וקטנים. מתכווצים בשקט. אך הוא לא שם לב,
ולא בוחל בכלום. אם זה תלוי בו, היום הסדר ישוב על כינו. הוא
לא רואה את עיניהם המתחננות לקצת אמפטיה והבנה, לא שומע את
לחישותיהם לקצת עדינו מצדו, לא מריח את זיעת מצפונם בריצת
המרתון המתישה שלו.
הוא בטראנס השליחות שלו שמסנוור את עיניו ומחריש את אוזניו
ושמונע ממנו לשים לב שהוא לא מבין.
לבסוף, כשהוא חש שדבריו חילחלו והיכו שורש חזק מספיק, הוא מרים
את עיניו ומשתתק.
הוא רואה את שלושת חבריו הטובים ותקווה מעלה חיוך על פניו.
"עכשיו יהיה בסדר". הוא אומר לעצמו כשכל חושיו קולטים את חזרתם
בתשובה.
הם שוב כמוהו, שונים מכולם, היחידים מבני גילם בעלי תבונה
והיגיון. היחידים שמבינים את יתרונות ההליכה בתלם. סוף סוף הם
שוב ארבעתם בדיוק כמו שהוא אוהב אותם.
עתה, כל שהוא רוצה לעשות זה לשבור את הקרח, כך שהכל יחזור
לקדמותו.
הוא ניגש לטפוח על שכמו של רון ומשתתק לצליל חבטה שטוחה הנשמעת
בעוד דמותו הקשיחה של רון נופלת לרצפה. הוא קופא במקום ופוער
את עיניו בתדהמה.
נפילתו לא גרמה לרון להניע שריר. רון נשאר זהה לכפי שהיה לפניי
אותה טפיחה קטלנית.
הוא מזועזע, מרים את עיניו מרון לשגיא וזיו וליבו מחסיר פעימה
למראה חיוכיהם הקפואים. הוא נוגע בקלות בשני האחרים והם
מתרסקים לרצפה בדרך זהה לרון. רק הפעם, נשמעים שני צלילי חבטה
שטוחים  בהפרש מזערי זה אחר זה.
הוא מתיישב מיואש וחיוור.
הזמן עצר מלכת בגן השעשועים המוזנח.
ואז, אט אט הוא מתרומם, מחזיר את שלושת חבריו למצב ישיבה
ומתיישב מולם.
בולע רוק, חווה את דעתו על ישבנה של ההיא ועל רמזים סותרים של
אחרת ודומע.