כשאלבז מגיע להחליף את רוני בבוקר הוא רואה שני פאנקיסטים
שיכורים מרוחים על המדרכה ליד הפיצוציה.
"הם היו כאן כל הלילה?" הוא שואל
"הם כאן כבר כמה שעות, שתו די הרבה, טוב שמע אני הולך, יום טוב
אלבז" רוני הולך לראות את חברה שלו, היא רוצה להתחתן איתו אבל
רוני לא רוצה להתחתן, זה לא ממש מעניין אותו.
אלבז בן 47, יש לו פיצוציה בתל אביב כבר שלושים שנה והוא רואה
אותה משתנה כל הזמן בדרך שהוא בכלל לא אוהב.
אחרי שעתיים בערך, אחד הפנקיסטים מתעורר, הוא רואה שהשעה כבר
עוד מעט שמונה ומעיר את החבר שלו, הם שואלים את אלבז אם הוא
יכול להכין להם קפה, אלבז מכין והם מתיישבים ליד אחד משני
השולחנות שבחוץ, בשולחן השני יושב יוסף המובטל מהבניין ממול
הוא לא מתייחס אל הפנקיסטים, מדי פעם הוא מניח מידיו את
העיתון, לוקח לגימה מהקפה שלו וצועק אל אלבז משהו כמו: "שוב
פעם עוד מיסים!" אלבז עונה משהו כמו: "כן... פוליטיקאים
מניאקים..." אבל לא יותר מזה כיוון שאין לו כוח לשיחות האלה על
הבוקר.
הפאנקיסטים סיימו את הקפה שלהם, הם קמים והולכים, אלבז תוהה
לאיפה הם הולכים, האם הם הולכים הביתה? האם ההורים שלהם דואגים
להם?
אלבז זוכר את החברה של פעם, נפגשים כולם לכוס קפה וכוסית
קוניאק כאן בחוץ, מדברים על ההתרגשות לקראת הצבא, הוא זוכר
ימים שבהם כולם ישבו סביב הרדיו והקשיבו לשירים שלא בלבלו לו
את המוח, הוא התגעגע לזה.
עכשיו יש מועדון של פאנקיסטים כאלה ממש צמוד לפיצוציה שלו, הם
נמצאים שם כל ערב חמישי, שישי ושבת, שותים, מתמזמזים על המדרכה
והולכים מכות.
המוזיקה שבקעה מהמועדון כל כך הפריעה לאלבז עד שהוא החליט שאת
כל משמרות הלילה בערבים האלה הוא מעביר לרוני גם אם זה אומר
שרוני מקבל יותר כסף.
"תגיד אלבז" אומר יוסף "אתה זוכר איך אנחנו היינו כשהיינו
בגילם?"
"בטח שאני זוכר יוסף, אלה היו ימים, היינו יושבים כאן ושרים
שירים עם הרדיו, איזה בחורות היו, כל כך יפות, לא כמו אלו
מלאות בתכשיטים ואיפור והולכות עם כל הצ'יצ'קס בחוץ"
"הילדים של היום, לא יודעים כלום אלבז, תאמין לי, הם לא יודעים
לעשות חיים"
הטלפון מצלצל, "אלבז אחי, זה רוני, שמע יש לי בעיה אני לא אוכל
לעבוד מחר בערב, תוכל להחליף אותי?"

שבת בערב, הפאנקיסטים מתאספים, אלבז לא יודע מה הולך בתוך
המועדון אבל אלה שבחוץ ניגשים לקיוסק שלו וקונים וודקה
וסיגריות, ילדה אחת, אולי בת 15 ניגשת ומבקשת בקבוק טובורג,
כאשר הוא אומר לה שהיא צריכה להראות תעודת זהות היא ניגשת אל
פאנקיסט בוגר יותר, בן 20 בערך ומבקשת ממנו שיקנה בשבילה, אלבז
מבין מה היא עושה אבל לא מסרב למכור לפאנקיסט המבוגר, וההוא
כמובן מעביר לילדה את הבירה.
היא לבושה בצורה מינימלית ביותר, גם החלקים הלבושים מכוסים
ברשתות ומסמרים וזה גורם לאלבז לתחושות משונות שהוא שונא
להרגיש כלפי הילדות האלה, זה גורם לו להרגיש כמו אשמאי זקן.
הערב ממשיך, הילדים מסתובבים, ומתישהו אחד מהם ניגש לאלבז
שיושב מאחורי הדפלק וקונה סיגריות, "תגיד" הוא אומר "המוזיקה
לא משגעת אותך?"
"אותי... כן... ואותך לא?"
"לא, אני רגיל, אני גדלתי על זה, אבל אני מניח שבשבילך זה בטח
נשמע כמו סתם רעש"
"כן" צוחק אלבז "זה נשמע לי כמו סתם רעש"
"אבל אני אוהב את זה" אומר הפאנקיסט "זה כאילו עוזר לי להוציא
את הזעם על זה שהכל נהרס"
"מה נהרס?" אלבז שואל אבל יודע
"הכל, המדינה הזאת, אנחנו, אתה יודע... אני צריך לחזור לשם,
החברה שלי מחכה לי"
הוא הולך, אלבז מחייך.

למחרת, כשרוני מגיע להחליף את אלבז, הפאנקיסט מאתמול שוכב
שיכור על הרצפה, "שמור עליו" אומר אלבז לרוני "הוא בחור נחמד"

יוסף מחניק גיחוך מאחורי העיתון שלו ואז: "אוך, שוב פעם
קיצוצים!"