זמן חולף, העיניים אדומות מחוסר שינה ושפתיים לוחשות לתוך
האוזן מילים עצובות.
חלון זכוכית שמתמלא בטיפות של גשם, נפתח בשאגה והטיפות נכנסות
פנימה.
רגליים יחפות נוגעות ברצפה קפואה ורעד קל עובר בגוף חם.
אצבעות קפואות נוגעות בלחי רטובה עושות זרמים צורבים של כפור.
צורח אל הסערה שבחוץ, גוף סופג את הרוח והכאב שבה, נופל על
המדרכה אל תוך שלולית של דמעות השמיים.
הקיץ חלף כבר מזמן, קרח מצטבר בקצוות העצים וברק חוצה את
השמיים.
זיכרונות עפים עם הרוח החזקה, נרטבים בגשם, המים מוחקים מילים
מהדף.
סוודר רטוב נתלש מהגוף בחוזקה, הקור מקפיא גם מבפנים.
עננים אפורים מלאי זעם תלויים בשמיים מורידים עליו את זעמם,
הגשם החד מצליף בפנים חשופות ועיניים רושפות מביטות אל השמיים
בכעס.
גוף חלש מנסה לברוח אל השקט שלא היה מעולם, שקט אליו קיווה בכל
מהותו הפעוטה שצווחת עכשיו בפחד מתגבר אל השמיים היורקים מים
כמו אש.
טיפות המים מתנפצות אל הכביש הרטוב ובניהן רגליים דקות רצות
ללא כיוון וללא תקווה.
המאמץ מכריע את הגוף העייף והרוח מטיחה בפניו מים ושקרים.
יללת הרוח מחרישה אוזניים צעירות מידי, קורעת את הנפש הרכה
ושתי עיניים מורידות גשם משל עצמן ומסתכלות ביאוש אל המים.
קור נורא חודר לפתע אל העצמות כאילו לא היה קיים לפני, ופתאום
הגוף מבין שהקור לא מגיע מהסערה שבחוץ אלא מהסערה שבפנים.
הרוח לוקחת איתה את השפיות, יללה יוצאת מתוך הגוף ומצטרפת
ליללת הרוח, הגוף לא יכול להחזיק מעמד יותר.
רגליים מתקפלות תחתיהן וראש מוטח לרצפה בקול עמום שנבלע את תוך
הרוח.
שבילים קטנים של מים אדומים זורמים ביחד עם הגשם במורד הרחוב.
הסערה נמשכה עוד ימים רבים והגוף הלך והתמוסס עם המים.