להתמכרות שלי

לא יכול להיות שטוב לי כל כך , כי אם טוב כל כך אז משהו חייב
להיות רע.
את המשפט הזה הכרחתי את עצמי לדקלם אלף, אלף פעם ביום, לפחות.
"אל תכנסי לאשליות", אני מאיימת על עצמי שאני רואה את החיוך
האדיוטי שמתחיל להימרח לי על הפנים.
"זונות", אני מסננת אל הפרפרים השחורים שמסתובבים לי בבטן
עושים לופים לכיוון הראש, ניסיתי להרוג אותם, אומרים שוויסקי
הורג הכל, אני שונאת לשבור מיתוסים, הוא לא.
וטוב לי , כל כך טוב לי  כוסעמק!
טוב לי עד שהצלעות שלי עומדות להתפוצץ מהלחץ של האושר הבלתי
מוסבר הזה.
"אל תכנעי", אני לוחשת לעצמי בקול מרוסק ויודעת שהפעם זה אבוד,
נכנעתי לטוב והרי אני לא אצא מזה עד שהאושר לא יתפוצץ לי
בפרצוף כמו איזה מטען חבלה.
ואתה מחייך אלי את החיוך הממזרי הזה וגוש של אושר עלאי יורד
ועולה לי בגרון, בחזה ובבטן ואני מרגישה איך צלקות עבר מתאחות
לפרפרים קטנים של טוב, כמה הייתי רוצה להרוג אותם.
אני רוצה להשתכר איתך לעד, למות איתך אלף פעם בזמן שאנחנו
שוכבים, לקעקע את דם חיי על הגב שלך.
אני מרגישה את החום הזה עוטף אותי ואני יודעת שזו מנה אחת יותר
מידי, אושר זה ממכר.

אני שוכבת מכורבלת בתוך עצמי, תנוחה עוברית של גמילה.
אני מקיאה מידי פעם, מנגבת את הדם שיורד לי מהאף, מנסה להמעיט
את הרעידות למשהו נסבל,
הדלת נעולה וסימני הציפורנים השבורות שלי נראים ליד הקיר.
זה היה קשה באמת הפעם, אסור להתקרב לחרא הזה, אומרים לי שוב
ושוב.
אולי הפעם אני אלמד,
הגמילה הורסת אותי כל פעם מחדש,
הרי אני יודעת שזו תמיד מנה אחת יותר מידי, אושר זה ממכר
ולא יכול להיות שכל כך טוב, כי אם טוב כל כך, משהו, משהו חייב
להיות רע.