עוברת עליו תקופה קשה, היא מסבירה. הזמן כבר יעשה את שלו. הברק
יחזור לעיניו, החום ישוב לחיבוקיו.

כמו בכל יום, רונית יוצאת לגינה יחפה, כפות רגליה חשופות
לדגדוגו הנעים של הדשא. היא נמנעת מאותם כתמים יבשים וצהובים
בהם הדשא גווע והשאיר אחריו רק אדמה חשופה, מדלגת בבטחה ביניהם
עד שמגיעה היא אל העץ. זה העץ שלה. מזה עשרים שנים שהם מנהלים
מערכת יחסים סבוכה. אמא שלה אמרה שזה התחיל אחרי שהיא קראה את
"העץ הנדיב" בפעם הראשונה. זה הספר האהוב עליה. יש לה חולשה
לעצים. היא אוהבת במיוחד את עבי הגזע, אלה שעומדים איתנים
אפילו ברוחות החזקות ביותר, עצים שאפשר לסמוך עליהם. מאז שהיא
זוכרת את עצמה, היא נוהגת להשען על העץ ולהסתכל מטה אל הנחל
האכזב המתפתל לו בתחתית הואדי. כצפוי מעיירת פיתוח, חצי ואדי
כבר הפך אורבני. בצידו הצפוני שוכנת שכונה גדולה ולבנה שמכסה
על הכל. כל המקומות בהם שיחקה בילדותה הפכו בטון ואספלט. לפחות
שרד עוד הצד הדרומי, נאמן למקור. איפשהו שם, בין הסלעים
המוכתמים והקוצים, נמצא המחנה שבנתה עם בני השכונה, בתקופה
שהייתה להם עוד חבורה. אי שם מסתתר לו חור קטן בין הסלעים
המוביל לבסיסם הסודי. למטה בתוכו מונחות על האדמה שלוש כריות
ירוקות ופרחוניות, ששדדה מהספה הישנה שהעלתה אבק במחסן. היא
ביקרה שם לפני מספר שנים והכריות היו מזוהמות ושורצות פשפשים.
היא נבהלה לראות מה קרה למשהו שנדמה היה לה כה קרוב ובפעם
הראשונה בחייה חשה בטעמו השורף של הזמן. ככה היא נשענת, גבה
מופנה אל הבית, בוהה בעיניים לא מפוקסות בנוף. והוא, כמו
בתמונה תלת מימדית, מטשטש ומתערבב. מתוכו מנביטות המחשבות
ולובשות צורה.

הוא אוהב אותי, היא מדקלמת מאותו הנאום השבלוני. זה מה שחשוב.

העץ מבין אותה. היא מלטפת את הגזע. כה יציב ושליו. הוא היחיד
שיודע להקשיב לה באמת. גם חברותיה הקרובות לא נמצאות שם כשהיא
צריכה. היא מבינה, קשה לסבול אחת כמוה. אחת שיש לה רק תלונות
ובעיות, אחת שמסיימת כל ערב בדיכאון משתק. היא יודעת, זה לא
קל. אז היא מסתדרת לבד, היא והעץ.
העץ שלה לא מרשים במיוחד, אין לו עלווה מפוארת וענפיו אינם
מפותלים, אך עם זאת יש בו מן המרגוע, משהו מסתורי ומלטף שמשחרר
בה את מחסומי הרגש ונותן לאהבה שבה לזרום.
בגזעו של העץ נפערו פצעים. כמו אל אזניים מנוסות היא שופכת
לתוכן את סודותיה, כמו מעין דשן רוחני. העץ מקשיב תמיד. לפעמים
בעוצמה אבהית ולפעמים ברכות של אמא, לעיתים בחדות של מורה
ולעיתים בתשוקה של מאהב. הוא יעמוד שם תמיד, ספוג גשמים או
שדוף רוחות, בקצה הגינה בסמוך לתהום.

שירביץ לי, היא מצמידה את ידיה לפיה ולוחשת אל תוך הקליפה.
שירביץ! לפחות אדע כי הוא עדיין חש דבר מה, כי דם זורם
בעורקיו. עדיף לי חום הסטירה על פני הקור הנורא. שיקלל, שיצרח,
שיבכה, שירק, שיזרוק, שיבעט, שיעשה משהו!

והעץ, כמו תמיד, סופג את כל רחשי ליבה והרהוריה לתוכו. הוא
לעולם לא ישבר, שורשיו אוחזים בקנאות באמא אדמה. הוא מעכל את
הדברים עד אשר נשארות בקרבו רק חרדות ותשוקות. רק להן הוא
זקוק. וכמו כל הגברים בחייה, הוא שותק. עם אביה כמעט ולא
החליפה מילה. לעולם לא ראתה אותו צוחק ורק פעמיים הבחינה בו
מזיל דמעה.
הפעם הראשונה הייתה בבית החולים, כשאמא נכנעה לסרטן. במשך עשרה
חודשים המחלה בחנה אותה. הרופאים נתנו לה אחוזים גבוהים. רק
תאמיני, הם עודדו ואבא ישב שם בפינה ושתק. בשקט בשקט הוא הרג
אותה, בנימוס בית הקברות שלו. הסרטן, מופתע, הבחין בדגל הלבן
והסתער. כשהמכונות כבו והחלוקים הלבנים נעלמו, הוא נתן לדמעות
הביכורים לזרום. היום היא מבינה כי לא על מות אימה הוא קונן,
אלא על אוזלת ידו, על הריקנות שחש בפנים.
חמש עשרה שנים מאוחר יותר זה קרה שוב, בחתונה שלה. בין החיוכים
השיכורים היא הבחינה בו, בוכה את מר גורלה. הוא חיבב את בחיר
ליבה, אך ראה בו את עצמו. הוא זיהה את אותו הגן האילם בעיניו
השחורות. הוא ידע כי צפויים לה חיים קשים. הוא ידע כי זו רק
שאלה של זמן עד שאהובה יתאבן ויסתגר בתוך עצמו. תראי איך אבא
שלך מתרגש, חייכו לעברה כולם.

זה יעבור לו, זה קורה לכולם. אולי זה משבר גיל העמידה, היא
משקרת לעצמה. הוא איש חזק, הוא יתאושש. הוא יחזור להיות בעלה
ולא אדם זר החולק איתה את מיטתה ואת חייה.

היא משעינה את ראשה על הגזע. בלחישה צרודה היא חולקת עם העץ את
סודה האחרון. היא חולה. היא ביקרה הבוקר אצל הרופא. הוא היה
נחמד. הוא הרגיע אותה והסביר לה הכל. הוא אמר שזה לא הסוף, שיש
לה אחוזים גבוהים לנצח. זה לא יהיה קל, הזהיר, אבל את אשה
חזקה. היא מחבקת את העץ, שורטת בשקיקה את לחיה בקליפתו הקשה.
לפחות אתה תהיה כאן בשבילי, היא מלטפת. והעץ בשלו, כה יציב
ושליו, כה דומם ומיותר, עדיין שותק.