בהתחלה זה נראה כמו עוד סיפור שגרתי, עם אותה תרגולת ידועה.
ברשת ראו את התמונות הראשונות, כחצי שעה לפני שהמבזק המיוחד עם
פניה העצובות של מיקי הודיע ראשון על המחבל המתאבד ב"מסעדה התל
אביבית שנפתחה מחדש לפני כחצי שנה לאחר שיפוצים, וידועה
בסגנונה המעוצב ובפופולריות שלה בקרב כל המי ומי: אנשי בוהמה,
סלבריטאי אופנה ותקשורת ידועים וגם פוליטיקאים נהגו לסעוד בה".
התמונות הראשונות עם הזכוכית ההייטקית השבורה ואנשי זק"א החלו
לזרום תוך רבע שעה, כשלפתע הופיע רוני דניאל ופניו חמורות
מתמיד, עד כמה שיכולות פניו להיות חמורות מתמיד. "ובכן, ככל
הידוע לנו, ואני מציין, זהו מידע שטרם אושר סופית, המחבל
המתפוצץ הוא יהודי. אני חוזר, זהו מידע שטרם אושר סופית..."

למחרת לא עסקה כל המדינה אלא בדבר אחד, שהקדים גם את פרסום
שמות ההרוגים, הרבים מאד. מיהו חיים לב, הבחור בן העשרים ומשהו
מפתח תקוה, "חסר הלב שנטל חיים כה רבים" כפי ששורר אחד מהדנים
שבערוץ הראשון. הראיונות עם אמו החד הורית (אביו נהרג בתאונה
כשהיה בן עשר): "אני לא מבינה, הוא היה ילד טוב ומסור. קצת
מופנם. רק לאחרונה הוא דיבר על קניית מחשב חדש. אף פעם לא היו
לו ציפורים בראש, הוא תמיד אהב אותי מאד. לא יכול להיות שזה
הוא, יש פה בטח איזו טעות". מול הקלטת המפלילה באולפן החמאס בה
דיקלם ססמאות ("אני כיהודי מוחה בדרך זו על הכיבוש הציוני
ומזדהה עם מאבקו הצודק של העם בפלשתין"). הדיווחים על שחרורו
המוקדם מהצבא עקב "אי התאמה נפשית", החברים מבית הספר (כלומר,
לא ממש חברים, אלה שלמדו איתו בכיתה) שתמיד מצאו בו משהו מוזר
אבל לא עד כדי כך, רחוק מאד מכך. והיתה גם הידידה לשעבר שסיפרה
על כך שבגיל ארבע עשרה חיים פרץ בבכי של ילדה ממש, כששמע
התפארויות של ילדים שסיפרו על התעללויות בחתולים. אותה ידידה
היא גם זאת שקיבלה יום לאחר מכן, בדואר רגיל, את מכתב ההתאבדות
האמיתי ששלשל לתיבת דואר בדרך למקום הפיגוע. "אני נמצא בתוך
שואה אישית, חברתית ותרבותית", כתב. "לא רק אני נמצא בה, אבל
כולם או רובם מתכחשים". "עייפתי מחיפוש העבודה היומיומי מול
חברות כח האדם, מקומות העבודה שמשתינים עליך. שמחפשים רק את
הנקודה שבה אתה לא בסדר כדי לפלוט אותך ולכסות את ישבנם"...
"יש בי זעקה ואין לי למי להפנות אותה. התקשורת אטומה ומראה רק
את השקר, את הפנים היפות של אלה שאין להם בעיות. נמאס לי לראות
אותם. נשבר, פשוט נשבר הזין"... "יש שכבה משומנת היטב שלה אין
בעיות, כל השאר יבינו מוקדם או מאוחר שאין להם סיכוי. תצחקי
נועה, אבל מצבנו טוב אך במעט ממצבם של הפלשתינים העניים
שיוצאים לפיגועים בישראל כי אין להם מה להפסיד. גם לי אין מה
להפסיד, אני הולך להתפוצץ מבדידות, תרתי משמע, להתפוצץ מייאוש
היישר מול פרצופם היפה והמעוצב של אלה שאני הכי שונא, זו הדרך
היחידה שבה אולי ישמעו אותי ואת קולם של עוד רבים אשר לא
יודעים איך לצעוק, ואולי בזכות זה יש תקוה שאני אהיה הראשון
והאחרון. שלום לך, את תמיד היית הכי בסדר", כך סיים את מכתבו
הארוך בהרבה, אשר נותח בידי פסיכולוגית וגרפולוג, אשר למרות
יציבותן וצורתן התמה של האותיות קבעו שהבחור נמצא ב"מצב בלבולי
סוער" וסובל מ"חסך עמוק באופן נדיר". האם עוד ניסתה לצעוק באחת
מתכניות האולפן החי המיוחדות ששודרו, מול פניו של אחד מבני
משפחת לפיד, אחר כך ירדה למחתרת לתקופה ארוכה. העם סיכם בקצרה:
"הזבל, המניאק, שיקברו אותו בתוך קבר שחור". למרות שבחשכת
לילות החורף שבא כמה ימים אחרי הפיגוע, אחרי שחיים לב נקבר
בקבורה חשאית בהשתתפות כמה עושי מצווה חרדיים בלבד, וזאת כדי
למנוע פגיעה בקברו עליו נחתם שמו בראשי תיבות בלבד, היה גם נהג
המונית שאמר לאיזה סטודנט עיתונאי שנסע איתו שהוא לפעמים מבין
את הבחור, שעשה את זה מתוך הרבה כאב.

התקשורת כבר התרגשה הרבה פחות כאשר הבחור מהשכונה שמעבר לכביש
חצה אותו וחצה גם את הגדר האקוסטית החדשה עם הצמחיה הרעננה,
כדי לפוצץ את עצמו ביישוב הוילות נושא השם הירוק והנושם איכות
חיים אשר ממול לשכונת הבלוקים שלו. כמה ימים רגשו הטורים על
הנושא החברתי, אחר כך עברו לנושא אקטואלי יותר, וכך היה גם
בפעמים הבאות. "מה קורה לנו?" שאלו בעלי טורים במעריב ובוויינט
לפני וגם אחרי המתנחל המיואש שהתפוצץ ליד מחסום ולקח איתו
לשמים פלשתינים וחיילים ישראלים גם יחד, וחילק את אולפן
הטלוויזיה (המבוצר) בין הפרשנים שהשוו אותו לגולדשטיין ובין
אלה שהשוו אותו לחיים לב, במשדר שהופסק באמצע אבל כבר קשה קצת
לזכור אם זה היה בגלל הדיווח על פיגוע ההתאבדות של החדהורית
הרוסיה, או מעצרו של מפגין שמאל ידוע לשעבר בטרם עמד לבצע
פיגוע נגד בהתנחלות ("הפעם הראשונה והיחידה עד כה, שכוחות
הבטחון הצליחו לסכל פיגוע התאבדות יהודי").  מספר חברי כנסת
הציעו הצעות חוק מצחיקות, אחת מהן, מטעם ח"כ של האיחוד הלאומי,
היתה "הצעת חוק לטיפול חובה פסיכיאטרי לכל סובל מבעיה נפשית".
אחר כך באמת שהתרגלנו. וביום השנה לפיגוע לפיגוע הראשון, נמצאו
איזה שבע עשרה חבר'ה שהעזו לעלות לקבר של חיים לב.