כששואלים אותי מה יש לי אני אומר: "כלום, סתם... אתה
יודע...".
כשאני שואל את עצמי מה יש לי, מה אני מרגיש, מה עובר עלי,
התשובה תמיד תהיה "רע לי". "רע"- זה מה שיש לי, לא יוצא לי
מהראש, לא יוצא לי מהלב.
 כשאת שואלת אותי מה נשמע, פתאום אני אומר "הכל טוב, מצוין!"
וזה לא שאני משקר לך, שתביני, זה פשוט שאני יודע שאת בטווח
הרדיוס שלי, קרובה, לשמוע את הקול שלך, להריח את הריח שלך,
לדמיין אותך מבעד לעיניים עצומות. לדעת שאת קרובה, לידי, לא
איכפת לי מה עוד יקרה, מה יגידו לי, את בסביבה ואני מחייך. ואם
לא על הפרצוף אז בלב. 16.5 שנים הפרצוף שלי היה שמח, זה היה
הפרצוף הרגיל שלי, בחצי שנה האחרונה אני לא מצליח לעלות חיוך.
וברגע שאני רואה את הגב שלך, ואני רואה אותך מתרחקת אני שוב
חוזר לפרצוף שלי, פרצוף אדיש, מנוכר. רק חושב על איזה מפגר אני
שנתתי לך ככה לברוח, כ"כך אדיש הייתי, כל כך מפגר. כ"כך
התייחסתי אלייך כמו אל סמרטוט שנגרר אחרי, ועד כמה שאני נהנה
עם הסמרטוט, ועד כמה שאני אוהב אותו, אני רק רוצה מנוחה, כי
מתי שהוא דבוק אליי כבר לא כיף לנו ביחד, הוא כבר לא מושך
אותי.
כל יום אני רק חושב על הדחף הזה שיש לי שאני לא יכול בלעדיו,
הדחף לנשק אותך, לחבק את גופך העירום ולהצמיד אותו אל גופי
כשאת יושבת עליי וראשי ממוקם לך מתחת לסנטר ומעל לשדיים. מין
גוב, מאורה שבה אני יכול להישאר כל חיי, יום אחרי יום, שביצפר
יעבור, שהכל יעבור! אני שם... מוגן, אתך, וזה מה שחשוב לי כל
כך עכשיו.
זה לא שאני אובססיבי אלייך או משהו, זה פשוט מה שיש לי, את לא
יוצאת לי מהראש, לא יוצאת לי מהלב. וגם לא תצאי