ילד מתרוצץ לו בשדה באיטיות ומהירות תואמת. מריח פרחים.
מביטה אני מרחוק.  משגיחה. תפסנית בשדה שיפון
פנימי.

שקט. רק העורבים קורעים את השמיים בקריאותיהם.
רוח קרה של תחילת סתיו, מרצרץ לו ילד על השביל. לכיווני.
'אמא, תראי, קורא. הד ממלא את האוויר.
נבהל מקולו שלו, שולח יד אחת, קטנה, לכסות פיו.
יד שנייה, שמאלית, נותרת תלויה באוויר. מכוונת.
'אני אוהב עורבים', אומר בקול מתוק. מוכר.
ממכר.


מתעוררת. מסתובבת לכיוונך, מתחפרת בתוכך.
פוקח אתה את עינייך. כחולות ירוקות אפורות, כשלי.
מביט בפניי, קורא את רשמי הלילה שעבר.
חיוך שובב מטפס על פניך.

קם. לוקח את ידי, שואב אותי בעקבותיך
למרפסת. עטופים בשמיכה.
קור של חורף מנסה לחדור. נכשל.

'תראי, עורבים'.