המצתים שלי נגמרו כולם היום.  ואני הולך לי ומסתייג מביקורתיות
מגוונת על ההטרוגניות המתבקשת  במבטי אנשים, נמאס לי ושוב נהיה
מסובך.
יצא לי לחלום על האנשים שאתה מפחד להזות אותי איתם. מפחד בטח
כמוני ומכל מיני דברים אבל עמוק אולי מרגיש כאלו באמת צריך
ליפול את זאתי ביחד.
ואז להיפקח לדרישה שיש לקבל עובי של המרשימים באמת מעוד באר
שחוקה וניצוצות של תחייה גולשים ליד ,אצלי מניחים לי בוא ברגע
לעלות לרקיעים מנותקים שם אני בודד קצת וזה מרתיע אפילו מאד.
איפה נאהב?...- שאלה הדמעה מנסה להבין את ההד אשר ליווה אותה
בשניותיה האחרונות לפני התנפצותה על השולחן הלבן. דרמטי אני
מרגיש בשלב שבו אני מלחין רקוויאם פרטי לכל דמעה ממני ולכל
נשימה כבדה נשפכת ממנו, כבר עייפו עייני מלשמוע את כאבי ועוד
לא באמת החל הוא- דוקר אותי, ללא ספק.
אולי רגיל אני מאז ומעד עולם להמהיר תהליכים מבלי לתת להם
לחרוט בי את עוצמתם הבועטת, והמבריקות הקטנה הזאת שלי רק
מוליכה אותי שולל להשתרלל עם אלף ריחות שונים ולהתנחם בטיפת
שושלתי אשר מוזנחת לשווא בהוויה המודרנית והכלל לא מסעירת
חושים הזאתי.
סופר דקות אחורה למעשה הנדוש הבאה וזה כבר ממש מקבץ לי את
הרקמות מנער בי עצב ונושך אותי קלות, אם משהוא בי מדמם עכשיו
אני מבין אותו באמת כבד לי להעביר את המסע שלי על אבריי
התמימים אשר סך כל קיבלו פקודות מחידה אחת גדולה- ערמה של חצים
שמובילים לכל המקומות השונים והרבה ריקים כשזה לא מדובר בתמונה
הגדולה הצבעונית והברורה, תמיד נראית למרות כל זה פשוט קצת
דהויה.