אני לא יודע למי יותר קשה כשאתה לא כאן.
לי, שחיכיתי לך כבר 17 שנה או
לחורף שדהר גלובוס שלם רק בכדי לחזור על מפתנך או
לקפה שלי שזקוק לשאיבה קטנה ולא מגולחת מפה ישן שכזה כשלך או
לסיגריה שלא בא לה להידלק בלי להפוך אותך לאייקון פסיבי או
ההבעות שלי שרק מגיבות אלייך לבד ולא מולך משחקות גוונים של
רגשות שעוררנו בי - וזה גם קצת חסר.
הגעגועים שלי מסוגלים להבין את תוגתי הנעצמת ביום גשם ראשון
זה, בו המבט על החוץ הלא מזמין מותיר חוסר ברירה ברצון לצאת
ועוד לא נגענו במישור שמתחת לפיזי.
אז אולי לברכיים שלי קשה כי אין להם את גפרורייך שירוצו לידם
למסתור מהקור ושיתנגשו קצת כשאנחנו עושים אהבה. |
