הגעת לבתינו מספר שבועות אחרי שהכרתם. היא אמרה שאתה משכונה
טובה, אבל אתה יודע איך זה אצל פולניות תמיד יש חרדה. עד היום
לא שוכחים לך את מגפי הבוקרים-אבל הכל בחיבה. עד מהרה הפכת
לחלק מהמשפחה. בין אם באירועים, בשמחות, בחגים ובארוחות.
בילית אצלנו ימים ולילות, אוכל, שותה, ישן, כמו הבן שלא היה,
אחרי הכל אנחנו בית של בנות. אח"כ עלית קצת במשקל מה שמוכיח
שלא היה לך רע, שנה או שנתיים אחרי נשאת לאישה את אחותי.
ואנחנו רק יכולנו להאמין בלב שלם שלילדה הזאת, שעברה כל כך
הרבה יש מזל שתפסה בחור כמוך שכל כך אוהב. הקמתם בית לתאפרת,
עם קצת קשיים כמובן כמו לכל זוג צעיר, אך עד מהרה הבית התחיל
להראות כמו בית, סלון, חדר שינה מסודר היינו גאים. השעון תקתק
ואחותי בהריון. אושר הציף את המשפחה ובמיוחד את אמא, שגדלה
אותה עם כל הקשיים, אין סיכוי שתבין באיזו גאווה נתמלאה, אין
סיכוי. נשואים כמה שנים, הילד כמעט בן שנה, כחל עיניים
ויפיפיה. מסתדרים-לא מסתדרים, חשבונות ומשכנתא, אין-יש עבודה.
כמו כל זוג צעיר בתחילת הדרך. ואמא ואבא עוזרים במה שאפשר והכי
חשוב תומכים נפשית, אבל אתם לא רואים את הטוב רק את הרע ואי
אפשר להאשים אתכם. וההורים שלך גם הם עוזרים, אולי יותר, אולי
פחות, זה לא באמת משנה, כי כל אחד כפי יכולתו וגודל כיסו. ואמא
חושבת על עתיד אשתך. ומחליטה לעשות צעד כמעט בלתי אפשרי ביחס
למצב השוק, היא פותחת חנות. מכלום היא מרימה אימפרייה קטנטונת
ולמה אני אומרת אימפרייה? כי הייתי שם וכי אני יודעת שלאמא יש
טעם, והדברים שהיא עושה נעשים בטעם. ואחותי, אשתך, בתה מתחילה
לעבוד, ואתה לא מבין אפילו את גודל ומשמעות העניין, "פתחה חנות
אז מה הא?" אמא שלך קונה כל חודש צעצוע חדש. ואתם מרוצים כי
משכורת יפה נכנסת לבנק, ואשתך חוזרת אחרי חצי יום לא מפרך
במיוחד הישר לתינוק ויכולה לבלות את אחר הצהריים איתו ואולי גם
איתך. אבל מה? בכל מתוק יש גם קצת מר והמר בסיפור החנות הוא
שהיא לא מי יודע מה משגשגת, בלשון המעטה. היא מפסידה. ואמא
מקווה לטוב, ממשיכה להאמין שיסתדר בקרוב, מתחזקת את החנות על
חשבון דברים אחרים. ואבא במצב לא טוב, הוא דואג. הוא כבר לא
בחור צעיר אתה יודע, גם הוא רוצה להשאיר לעצמו משהו להתבגר
איתו, לא רוצה להיות תקוע בחובות לנצח, בא לו לראות עולם, בא
לו לזרוק את הכסף על הכל חוץ ממכם, זה בכלל לא עניינך בעצם.
ואמא עוד מאמינה שיהיה בסדר, אשתך-אחותי עוד עובדת בחנות
ומשכורת אלייך לבנק נכנסת גם נכנסת. הכל מצוין. עד שאמא מגיעה
להבנה המאוד מצערת שאי אפשר להמשיך ככה כי החובות מצטברים
והבנקים חונקים ואתה יודע, יש גם אותי בבית קיבינמט. אז
סוגרים. ובמקום שתבוא עליכם, שניכם, אתה ואשתך ההארה, היא
צורחת ומקללת את אמא של אבא, את אבא, את אמא ואת כולם ואתה,
אתה רוחש ובוחש וגועש ולוחש מי יודע מה. ואני מהצד, מביטה, כלא
מאמינה. מבינה ומתחילה להפנים שמכם לא תבוא הישועה. כי הרי לא
תתפוס עצמך בפרץ פתאומי של אנטלגנציה מלאכותית ותאמר לעצמך או
להורים שלי, כשלך, "הסגירה היא לטובתכם, אולי אפילו אל תשלמו
לה על העבודה, אנחנוצעירים, אנחנו נסתדר". כן יש לי דימיון
פרוע הא? אין ולא היה סיכוי לשמוע את זה ממך. אז נסגרה החנות
ועתה ההורים שקועים בחובות, לא יודעים מאיפה מתחילים לצאת מזה,
משפטים ועורכי דין. ואתם, את ואשתך-אחותי,בת אמי, פשוט לא
מפנימים. או שאולי כן? לא יכול להיות שכן. כי הרי למענכם,
עתידכם ההקרבה הזאת שאף פעם לא מספיקה. ובחוצפה שלא תתואר
ממליצה אחותי להוריי לעבור לדירה קטנה יותר ולתת לכם את הבית.
ועל כך לא אגיב אפילו כי אני עסוקה בגיחוך, מתנצלת מראש.
ואתה, אוף יש לי כל כך הרבה להגיד לך, ואכן אומר. איך אתה מעז
לנתק את הטלפון כשאמא שלי מתקשרת לדבר עם הבת שלה? אתה מולה
והיא מבוגרת ממך, באיזה חוצפה אתה מעז לנהוג בכזה חוסר כבוד
מופגן? וכל הפעמים בהם ישבנו בסלון ביתכם ואתה שיחקת מחבואים,
נכנס לחדר השינה ומסתגר. אני שואלת את עצמי מה בדיוק אתה מנסה
לעשות, להראות, מה? אין לי תשובות ושלך למען האמת לא מעניינות
אותי, אותנו. באיזה חוצפה אתה מתקשר ומבכה על זה שכינו אותך
פרזיט? ומתנפל על אימי בצעקות שאילולא הייתי מנתקת את מכשיר
הטלפון מקולך עוד היו נשמעות וודאי היו נותנות עוד סיבות
מוצדקות לטיעונים. אבל אתה לא עומד למשפט כאן אלא רק נקרא
לסדר, בעצם אל תראה זאת גם ככקריאה לסדר, בטח שלא על ידי, כי
אין לי זכות. שכן אתה מבוגר ממני ושלא כמוך לי, יש כבוד
למבוגרים. לפחות הכבוד המינימלי. והוריי שהיו כהורייך שקיבלו
אותך בחום למשפחה, שהביאו מתנות מנסיעות לחו"ל וחשבו עלייך גם
בדברים הקטנים שקנו לתינוקך - אבל עזוב, כי אהבה אי אפשר לקנות
ואת זה לא נראה לי שאתה מבין. אהבה לא מודדים בכסף. אבל מה
שכן, באהבה זוכים ואתה, זכית אבל כמו שזכית כך גם הפסדת, לפחות
את אהבתי. |