"נכון שאתה אוהב אותה? תגיד את האמת נו!"
הוא ישב על כסא הבד הכחול כשרגלו מקופלת על רגלו השניה.
הסומק גבר וגבר על לחייו. הוא הביט בו במבט מתחנן, רק שיפסיק
להציק והציץ בה לראות אם שמעה את השאלה. היא שמעה, כמובן. היא
ידעה... תמיד ידעה.  

בסתר נהג לשלוח אליה מכתבי אהבה. היא השיבה על כולם בהתחמקות.
לא רצתה לפגוע. היא תמיד ידעה שהוא אוהב.
תמיד ידעה שמגיע לו הטוב ביותר.
אבל היא אהבה, מישהו אחר.

לאחר שנה ותשעה חודשים הכל נגמר.
הוא שלח לה מכתבי אהבה קצרים בהם סיפר בין השורות עד כמה הוא
אוהב.
והיא ענתה לו, בין השורות, עד כמה יחסר לה.  
הוא לא השיב לאותם מכתבים. חיכה מספר ימים וכתב מכתב חדש. לא
התייחס אל דבריה.
בכל אותה התקופה, הוא גרם לה לצחוק, גרם לה להיות מאושרת.
היא ידעה שאין עוד כמוהו.
לעיתים כעסה, לעיתים היה לה קשה מול חוסר ההבנה שלו...
אך למרות הכל, היא ידעה שהוא אוהב אותה. והיא אהבה אותו כי היה
אנושי יותר מכל אדם אחר.

היא אהבה בחור אחר. אחרי שהוא אהב אותה. היא אהבה בחור אחר ולא
הסכימה להרפות. ואיננה מתכוונת להרפות.
כיוון שהם מאושרים יחד.

והוא...
הוא עוד יושב שם.
הוא עוד מחכה למכתב האחרון.  

אבל היא יודעת שהוא ימצא אשת חלומות.
אבל היא יודעת שהוא ימצא מישהי כמוהו.
הוא יהיה מאושר. והיא בשבילו תהיה זיכרון ישן...

אני מצטערת...
ואתגעגע...


18.11.2003