עצם של עניין שתקוע לי בגרון, ולא יוצא. עד שאני מתרגל אליו כל
כך, ולומד לחיות אתו, שאני כבר שוכח שהוא שם. אני כבר מזמן
הפסקתי להסביר, כששואלים אותי מה קרה לקול שלי, שזה איזה
עניין, איזו עצם, שתקועה שם. נשבר לי מזה. אז אני עושה בדיחה
במקום. או סתם אומר ששואלים אותי את זה הרבה, בלי לפרט, ומסתכל
איך הם מתפתלים בשתיקה שלאחר מכן.
אז היא שם, אבל שכחתי, אז אני כבר לא מתייחס לקול העמוק
והאגרסיבי שיש לי ממנה כממנה, אלא כשלי. אני מבחינתי מדבר
נורמלי. הם שומעים אגרסיבי? משהו אצלם דפוק, כנראה.
ויש לי גם את הליחות, שהם כבר שיגרה מבחינתי. אם באמצע שיחה
אני דופק איזו שלוחתה לשיחים, או מוציא טישו ומנגב מהפה, אני
עושה את זה בהיסח הדעת, בלי בכלל להתכוון. אם תשאלו אותי, אני
לא אזכור שעשיתי את זה. לכן היחס השונה מהסביבה - אנשים שהייתי
בעיניהם סתם בסדר או אפילו אחלה בן אדם, ועכשיו נרתעים ממני,
או מנותקים בסביבתי, או סתם נגעלים - נראה לי תלוש ולא מוצדק.
ואני מתפלא.
אני שואל אנשים, תגידו, מה יש אתי שכולם פתאום לא רוצים להיות
אתי?
וכולם מתחמקים. כולם מתחילים לחפש את השעון, או את החבר שבעצם
באו לפגוש, או האוטובוס שהם צריכים לתפוס, או משקרים לי
בפרצוף. ואני לא מבין למה.
בהתחלה אני נהיה עצוב. אני חושב, למה זה חוזרים לי עכשיו
התסביכים של גיל ארבע עשרה? אני כבר בן פי שתיים. מה זה הקטע
הזה.
אני מתנחם בעובדה שהפעם, לפחות, אני יודע שזה סתם סרט, ולא
צריך שיעברו עליי שנתיים מסוייטים של הזיה, של סתם, כי החלטתי
שאני אפס והתרוצצתי להוכיח שאני לא. לפחות עכשיו אני יודע שאם
אני אנער את הראש והחזה, ואאוורר אותם מהאדים של הרעל, אז
יפסיקו לראות אותי ככה. כי הם לא רואים אותי ככה. כי זה הכל
בראש שלי.
אבל זה לא. אני מנער, ומאוורר, אבל המבטים אותם מבטים, וכולם
אותם מתחמקים, ואיך יכול להיות? הרי כבר הייתי פה פעם, הרבה
פעמים. הוכחתי שזו אשליה. איך פתאום אני נוגע בה והיא לא
מתפוגגת?
ואז השאלה הנוראית: אולי זו לא הייתה אשליה. אולי, כל הזמן
הזה, כשנראה לי שאני שווה בין שווים, אני אטמתי את עיני. אולי
זו ההשליה.
זה יסביר כל כך הרבה. דברים ששמתי בצד, שארזתי אל הבוידעם
בניילון, ועכשיו יוצאים החוצה, והפנים שלהם כל כך אחרים
משזכרתי, וחלק ממני אומר שכן - שזאת האמת.
וכל הדברים שנצרתי ושמרתי בכיסים, בארנק, בלב - שטויות
והבלים.
וחלק ממני אומר זוכר, איך היית צוחק פעם על אנשים שנראים כמוך
עכשיו? איך היית אומר שהם עיוורים, ויום אחד יקרה להם משהו והם
יראו. ואוי ואבוי להם כשזה יקרה.
אוי ואבוי.
אז מה עושים עכשיו? אני שואל. אם הכל שקר, אז מה עם כל האנשים
שהשליתי, שהולכתי אחרי?
מה עם אשתי וילדי? משפחתי? חבריי?
ואז, אובד עצות, אני יושב לכתוב, כי זה מה שהייתי עושה אז,
בתקופה שהייתי מרגיש ככה.
כבר שכחתי שהרגשתי ככה.
והדבר הראשון שיוצא לי מהידיים זה עצם של עניין שתקוע לי
בגרון, ולא יוצא.
ואני ממשיך עם האצבעות, לא מתווכח, כמו שפעם, ונדהם לגלות שזה
לא סרט. לא סיוט.
יש לי עניין תקוע בגרון. זה הנעלם במשוואה.
אלף שאלות. להוציא בלי לברר? או לברר מה העניין, ואז להוציא?
לבכות ולהבין, או להבין ולבכות?
או הכל ביחד? יש אלטרנטיבה? אפשר בהרדמה? זה נחשב בהרדמה? אפשר
בכלל לבכות בהרדמה? ואם אפשר, זה לא גם כן שקר?
ומעבר לאלף המיידיות, שאלה אחת נוספת.
כשאעשה -  אדע מי משקר, ומי לא, ואוכל להיערך בהתאם.
אם יש לי גם קול יפה, אם יש אני בלי ליחות, בלי חשדנות ופחד.
או שהעצם בעצם עשתה לי טובה. שאני אוציא אותה, והקול ישאר אותו
קול.
איך נשארים ככה עצמות בחיים, של אנשים ועניינים שמתו מזמן. איך
עצם זה מספיק כדי להצחיק או להעציב או להכאיב או לאלף אותך
כאילו הם חזרו לחיים.
כאילו הם חזרו לבעוט בך עוד קצת, להשפיל אותך עוד קצת, בצורה
בלתי אפשרית ונוראה.
כאילו הם יושבים איתך בסלון, ויש לך הזדמנות פז להגיד להם את
כל מה שלא הספקת בסיבוב הקודם.
כוס אמק. להתעקש? לברר? או להשאיר לי סיכוי של יופי חבוי,
ולוותר?