יום אחד זה קרה -
נולדתי.

זה היה אולי יום שמח להורים שלי, אני אישית לא ידעתי עוד
מהחיים. בגיל 7 עוד לא הבנתי מהחיים.
כמה ימים אחרי היומולדת 8 איבדתי את אבא שלי. לא ממש הרגשתי
בחסרונו, לא יודעת למה. אמא וסבא גרמו לי לא להרגיש רע ולהיות
עצובה. אני לא יודעת.

בערך בגיל 9 וחצי איבדתי את סבא שלי בגלל הסרטן. אז זה כבר
נעשה קשה. התחלתי להבין את החיים איכשהו. הבנתי שלכל דבר טוב
יש סוף רע. בגלל שהייתי עדיין קטנה, איכשהו גם את זה  עברתי
מהר.

עכשיו, במבט לאחור, אני בן אדם פשוט מגעיל. עכשיו אני לא יודעת
מה עובר עליי, אבל כל פעם שמדברים איתי על אבא שלי אני מתחילה
לבכות. אני מקנאה באנשים שיש להם את הדבר הזה, אבא. אני לא
מבינה את האנשים שאומרים שהלוואי ואבא שלהם היה מת. עד כמה
שהוא יכול להיות רע, אני מקנאה שיש להם בכלל את הדבר הזה, ושהם
באמת יכולים לדעת מה זה אבא. אני לא זוכרת את קולו של אבי ולא
את החיבוקים, לא את הנשיקות. זוכרת ממש מעט.
זה מעציב אותי. זה עושה לי רע.

אני מקווה שאני אתגבר על זה, איכשהו, מתישהו...