התקווה בוערת בלבי
משולחת רסן ופראית
תרה אחר נקמה פשוטה
במציאות קודרת
מי יתן וחלומותיי לא יתגשמו
ושהתקווה תגוע באפיסת כוחות,
לא היה זה גורל
ולא אות משמיים
שהביאו עלי חרטה
התמימות נוגסת באיבריי
משאירה עיקבות לעוסים למחצה
על עורי החשוף,
אין זה יותר מחלום הזוי
שחוזר על עצמו בלילות
כך תקוותי גוססת
על שולחן ניתוחים קר
נלחמת כנגד הסיכויים,
אין מנוס מן הסוף הידוע
מקיץ החלום
לא אבד לי צלם אנוש
לא ידעתי נפשי,
רצחתי תקווה בדם קר
ונותרתי ערומה אל מול הפולש
מבויישת
מוקדש ליערה שלי, שנתנה לי השראה מבלי לדעת על כך |
