דניאל ק. הגיע לפגישה הבאה כרגיל. למען האמת קצת חששתי שהכעס
שלו עליי אולי ישכנע אותו להפסיק את הפגישות עמי.
- אני רגיל לכעוס על אנשים בעבודה, על החברה שלי, על
פוליטיקאים, אבל הכעס הוא הגיוני, כתגובה על מעשים שמשפיעים
עליי - פתח ואמר.
- והכעס שלך, ההוא שהיה תקוע לך בגרון, הוא אחר? - שאלתי
אותו.
דניאל הביט בי. הרגשתי שהוא כבר לא כועס עליי וידעתי שהוא מודה
לי שהייתי לאמצעי שסייע לו לפתוח את המחסום הדחוס בגרון.
כועסים על הקרובים ביותר ואם דניאל כעס כל כך עליי זה היה סימן
לקרבתנו.
- אין לך מושג כמה קשה הוא לכעוס על הוריך שסובלים, על האחים
שלך שמושפלים אי שם, אבל כן, כנראה שאני כועס עליהם.
- על מה?
- שלא עזבו בזמן, שלא ראו את הנולד, שלא שמרו כשהיה - דניאל
עשה הפסקה ועיניו דמעו - אבל איך יכלו לדעת לעזאזל? - אמר ושחה
בנהר החום ההוא מלא תסכול.
לאחר כמה דקות של דממה הצעתי לו לעשות משחק תפקידים. הבאתי
כיסא נוסף והצעתי לדניאל "להושיב" שם את האנשים שהוא כועס
עליהם. בהתחלה היו אביו ואמו ובהדרגה כל משפחתו הקרובה התיישבה
שם. אני חייב לומר שמעבר למעשה הטיפולי החשוב שבו דניאל כעס
והביע את כעסו מול האהובים לו, היה מאוד מרגש ה- "מפגש" המחודש
בינו לבין משפחתו. אולי בגלל עצמת זעמו של דניאל ואולי בגלל
השנים שהוא שמר אותו בגרונו, ואולי בגלל היכולת הסוגסטיבית
הגדולה שלו, הוא נכנס לטראנס היפנוטי וכש"ראה" כל אחד מבני
משפחתו התרגש עד דמעות. אך זה לא מנע ממנו לדבר עמם, לבקר
אותם, לכעוס ולכעוס עוד פעם. הוא צעק, כאב, בכה על מציאות
שיכלה להיות הרבה יותר טובה. שעתיים דניאל ישב בכיסאו והזמין
שוב את אביו, את אמו, את אחיו. מכולם הוא נפרד בחיבוק, עם חלקם
הוא דיבר בספרדית. מוזר לשמוע שהוא חיבק דמות דמיונית בכיסא
ריק, אך בדמיון מותר הכל.
בפגישה הבאה הצעתי לו להזמין לכיסא עוד אנשים שאחראיים למצבו.
הוא בחר להביא את הפוליטיקאים משם, את הגנרלים שהרגו וגנבו, את
פקידי הממשל שלאורך שנים רוששו מדינה עשירה. עצמת הזעם גירדה
את אזור השנאה ונתתי לדניאל להוציא מגרונו כמה שיכל. והוא היה
מסוגל להרבה. הוא קילל, טלטל, עשה שפטים.
ההתקדמות של דניאל הייתה משמעותית. הגוש בגרון התחיל לזוז, היו
ימים על פי דיווחו שהוא היה מצטמק, היו ימים שהוא חזר לממדיו
הישנים. אחרי כמה פגישות של הטחת זעם, סברתי שיש עוד, שקל
יחסית לכעוס על אלה משם שפשעו.
- דניאל, היום אני רוצה להושיב מישהו אחר בכיסא - אמרתי לו
והוא הופתע - כמובן ברשותך.
הוא הנהן בראשו והמתין בדריכות.
- הפעם אני מזמין לכיסא את בנימין זאב הרצל.
דניאל הסתכל לעברי כמה שניות ואחר כך ישב והסתכל לעבר הכיסא
הריק ביראת כבוד. חמש דקות הוא ישב ולא אמר מילה.
- מה אתה רוצה לומר לו? - שאלתי.
- שאני מודה לך על... - התחיל לומר והפסקתי אותו.
- לא דניאל, את זה אתה אומר כל הזמן, על מה אתה כועס עליו?
- בגללך חציתי את הים פעם ראשונה ומאז לא חזרתי להיות אחד שלם
- אמר בשקט והתפרץ בבכי.
הוא סיפר שהוא מרגיש חצוי, שבגללו הוא מתגעגע.
- מה חשבת, שכל כך קל לעזוב מדינה בה נולדת וגדלת? מה חשבת,
שרעיון ישרש שורשים כל כך עמוקים, סתם ככה? אתה הרסת משפחות,
קלקלת חיים שלמים, בגללך אני כל כך חצוי, ובטח, האדון יושב שם
בבאזל ומספר סיפורים, אבל לא עזבת ובאת, לא השארת חיים מאחור,
רק דיברת! היה לך קל למות לך שם ולעלות לארץ בתוך ארון, נכון?
האם חשבת אי פעם שדבריך ישנו את תפיסתם של מיליונים? ואם היית
יודע, היית אומר את אותם הדברים?
אחרי הרצל הוא הושיב את בורוכוב, את אחד העם, את בן גוריון,
אחד אחרי השני התיישבו שם בכיסא ושמעו בשקט את טענותיו של
דניאל הזועם. דניאל לא נתן להם מנוח, שאל, תחקר, תקף, לא ריחם
ולא חשש מגודל השעה.
- למה לעזאזל אנחנו לא יכולים להיות עם נורמלי! - הטיח בפניהם
- למה הכל צריך להיות כל כך מסובך?
היו אלה מספר פגישות מרתקות, תולדות הציונות סופרה שוב פעם
בחדר הטיפולים. כמות הטינה השמורה והעצומה שיצאה מדניאל לא
בלבלה אותו. הוא המשיך לאהוב את האנשים האלה ורכש להם כבוד רב,
אך הוא הרשה לעצמו גם לכעוס עליהם בלי פחד. בלי פחד שהכעס
יטשטש את האהבה, בלי חשש שהזעם יהרוס קשר עמוק ואמיתי. |
