דניאל ק. נכנס לחדר והתיישב בכורסה מולי. חיכיתי שהוא ידבר וזה
לא לקח הרבה זמן.
- אני מתגעגע כל כך שהמשפט שאני אומר עכשיו לא מצליח לתאר כלום
ממה שאני מרגיש.
דניאל נשען על גבו והסתכל אליי.
עד אז ידעתי שדניאל עלה לארץ מארגנטינה לפני כשמונה שנים. הוא
היה רווק אך התחיל לחשוב יחד עם חברתו להתחתן בקרוב. הוריו
נשארו שם, מעבר לים. ארבע שנים הוא לא ראה אותם. הם לא יכלו
להרשות לעצמם לבוא, ומצבם הכלכלי הלך והידרדר ככל שעבר הזמן.
הוא נסע פעמיים לשם אך כבר שנים הוא לא הצליח לחסוך מספיק כסף
לטיסה כי חלק ממה שנשאר לו בסוף החודש היה שולח להם.
- טוב לי כאן, אני עובד, אני נהנה, ואפילו אם תצחק אני תמיד
אומר שיש משהו מדהים להיות בחרא הזה, בין כל אלה ששייכים לחרא
שלך - אמר דניאל בפגישה הראשונה.
שתי פגישות לקח לו להגיד מה הביא אותו אליי. וכשאמר שהוא
מתגעגע פניו התקמטו ועיניו התחילו לחפש איזה לכלוך ברצפה.
- אתה רואה, ידעתי שזה מה שיקרה לי, ברגע שאני אומר "מתגעגע"
רע לי ואני נשאר תקוע שם.
- למה אתה מתגעגע? -שאלתי.
- להורים, לאחים שלי, למשפחה.
- זה מה שאתה אומר לעצמך כל הזמן - ניסיתי - למה עוד אתה
מתגעגע?
דניאל סיפר לי שהוא חולם על הנהר החום ההוא, על הרחובות. על
החברים שנשארו, על הריח משם. הוא דאג להגיד שוב שטוב לו בארץ
ושהוא מודה על כל מה שהוא קיבל. שאלתי למה הוא חייב להגיד שטוב
לו כאן כל הזמן.
- כי אם הייתי שם הייתי מת מרעב והיה לי רע כל כך שכשאני חושב
על זה אני מרגיש צורך להודות על מה שיש לי.
- ונניח וכל האנשים כאן יודעים שאתה מרוצה כאן ושאתה מודה
למדינה על כל מה שקיבלת, איך היית ממשיך? מה קורה לך שם בפנים?
- אמרתי והצבעתי לעברו.
הוא הגיב כמו שלקחתי ממנו מגן והוא נשאר ערום לחלוטין. זו הפעם
הראשונה שראיתי את דניאל בוכה והבכי היה רב.
- מאז שבאתי יש לי גוש כאן בגרון - הצביע ומהתנועה בידיו היה
אפשר לראות גוש גדול מאוד - הוא לא נותן לי מנוח, אני שמח והוא
שם, אני מסיים את התואר והוא שם, אני עושה אהבה והוא שם, אני
נוסע הביתה והוא שם. הוא שם גם כשאני שם וגם כשני כאן.
- וממתי הוא שם? - שאלתי.
- מאז שעליתי לארץ, מאז שעזבתי את המקום בו נולדתי.
המשפט הזה היה פתיח להתפרצות בכי שנמשכה דקות ארוכות מאוד. לא
היו שם רק דמעות אלא בכי שדניאל החזיק שנים בתוך גרונו.
הפגישה ההיא הסתיימה לה ונאלצתי להיפרד ממנו כשהוא במצב לא
טוב. חששתי ובגלל  זה הזמנתי אותו מהר מהמקובל. בתחילת הפגישה
הבאה אני פתחתי.
- געגוע בודד, חזק ככל שיהיה, כנראה שלא יוצר גושים כאלה
עמידים, מה עוד יש שם, דניאל?
הוא כבר לא התנגד לדבר על הגעגוע ועיניו נפתחו שוב פעם לסחף
מימי שחיכה שנים לצאת לחופשי.
- הילדות שלי שנשארה שם ואני לא יכול לחזור אליה, לדניאל הקטן,
בזרועות אימא ואבא.
- אולי התחושה שאבא ואימא חזקים ומגינים עליך והעולם פחות
מאיים ממה שהוא?
- גם זה - השיב דניאל - תראה אותי, אני עוזר להם, אני כל כך
אחראי להם היום, אני חושב פעמיים לפני שאני מחסיר יום עבודה כי
אז הם יקבלו פחות כסף ואז בילדות לא דאגתי בכלל לדברים האלה.
היססתי כמה רגעים ולא הייתי בטוח האם לעשות את הצעד הבא, אבל
אני נוטה לעשות מהר מאשר לא לעשות אולי אף פעם.
- אתה כועס?
דניאל הביט בי ופתאום הבכי נפסק.
- כועס עליהם? למה? הם מסכנים, תתאר לעצמך שההורים שלך לא
גומרים את החודש, שלעת זקנה הם יורדים מנכסיהם!
היה ברור כי דניאל כעס עליי ושמיהרתי מדי. הוא המשיך לתקוף
אותי ולאחר זמן מה של אי נעימות הייתי בטוח שהוא לא כועס עליי
ואני רק שם מולו ושקל לו יותר לכעוס עליי מאשר על מישהו או
משהו אחר.
למרות הזעם שלו, בסוף הפגישה הודה לי.
- משהו השתחרר בגרון - אמר והלך.