[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לאחר שבוע פדרו חזר עם קבוצה של כארבעים אנשים. נודע לי שחלק
מאלה שהיו שבוע קודם לא יכלו לבוא והיו שניים שגורשו
לארצותיהם. פדרו נראה הרבה יותר טוב וחייך כשראה אותי. איש איש
נכנסו לקליניקה ולפתע שמתי לב שכמעט לכל אחד היה משהו ביד,
איזה סיר, או לחם ומיני מאכלים שונים ומשונים שלא הכרתי. הבנתי
שאנשים אלו הביאו את המאכלים שלהם כתשלום על השירות שלי.
הזמנתי את כולם לאכול וכך חצי השעה הראשונה התחברנו זה לזה דרך
האוכל. חשבתי שפרויד היה אומר שזו דרך מאוד אוראלית של התחברות
והסכמתי. אם שני אנשים מתקרבים דרך ההנאות סביב אזור הפה,
ההתחברות הזאת עתידה להיות חיובית ואיתנה.
לאחר האוכל כל האנשים בקבוצה היו נינוחים יותר והחל דיון ממושך
על קשיי היום-יום, על הממסד הישראלי, על עתידם במדינה, על
הילדים והמשטרה. לא הבנתי כמעט כלום, בדיוק כמו בפעם האחרונה,
אך הקשבתי לכל מילה. וכולם הקשיבו לכולם, בריכוז רב, ללא הבנה
מילולית אך עם הבנה רגשית עמוקה. לבסוף הכרזתי שפדרו יהיה מרכז
הקבוצה ושננסה להיפגש באופן קבוע כל יום רביעי משעה שש עד
בסביבות עשר בערב. ההכרזה על פדרו כעוזר שלי לא הייתה מקרית.
ידעתי שאני נותן לו אחריות, אפשרות להזדהות גדולה עם קבוצה
גדולה של אנשים, מקום שייכות, זהות חדשה שתרכך קצת את מהלומות
היום-יום. ובאמת מצבו הלך והשתפר, הוא עדיין פחד מהשוטרים
ומהממסד הפוליטי המשנה את דעותיו לפי הקרבה לפריימריס או
הבחירות הכלליות ולפי העדפותיו האגוצנטריות ביותר. הוא עוד חשש
לחזור לקולומביה אך התחיל באמצעות הקבוצה תהליך של אבל על מות
אביו שאז לא יכול היה להרשות לעצמו. הוא חזר לעיר שלו שם בדרום
אמריקה אך בדמיון הוא לא היה לבד, גם אשתו וילדיו היו עמו ועוד
כארבעים אנשים מכל מיני צבעים ומקומות בעולם. ביחד עזרנו לו
לקבור את אביו והוא בכה ארוכות, אך היו שם עשרות עיניים שבכו
עמו, עשרות ידיים שליטפו אותו ותחושה אחת שכשהוא יחזור ממסעו
הכואב, הוא לא יהיה לבד.
בשתיים בבוקר הטלפון בביתי צלצל. אמרתי לא פעם שביתי הוא משרדי
ויכולתי לומר שהטלפון צלצל במשרדי, אך בשעות הקטנות של הלילה
המשרד הוא בית בלבד. כעסתי ויחד עם זאת פחדתי. אולי יש בעיה
רצינית, קרה למישהו משהו והוא זקוק לעזרתי? מיד קפצו לי לראש
החברה מהקבוצה, אולי המשטרה מחפשת אותי כי מישהו הלשין שאנחנו
עובדים ביחד? עוד לפני שהגעתי לטלפון גערתי בעצמי על כך שאני
חושב רק על עצמי, כשייתכן ומישהו באמת במצוקה.
- שלום ד"ר וסליחה על השעה - מישהו אמר מהצד השני של הקו.
- אני לא ד"ר - עניתי בכעס - מי זה?
- אתה לא מכיר אותי, שמי שי מולכו - ענה הקול ורק אז שמתי לב
שקולו רועד כמו שהיה בליבה של רעידת אדמה בסולם ריכטר גבוה
במיוחד.
- נעים מאוד - שיקרתי - מדוע אתה מצלצל בשעות כל כך לא
אופייניות - ניסיתי לעדן את הרצון לטרוק לו את הטלפון.
- אני יכול לבוא עכשיו? - שאל.
חשבתי כמה רגעים והחלטתי לשאול במה מדובר לפני שאני שולח אותו
לעזאזל.
- אני אומלל, אומלל מאוד.
- מה קורה לך, שי? - שאלתי בכל האמפטיה שיכולתי לגייס בשעה
שתיים בלילה.
- אני אומלל מאוד, אני חייב שתעזור לי - אמר ופרץ בבכי.
- זה יכול לחכות עד הבוקר? - שאלתי בזהירות.
הוא לא ענה.
- שי, מה הבעיה בכמה מילים?
- אני מפחד.
- ממה?
- מלהתחיל עם בנות ומלא להתחיל עם בנות.
- הבנתי - שוב שיקרתי - אז לך הביתה עכשיו, תישן כמה שעות
ותבוא למשרד מחר בשעה שמונה - אמרתי והתפללתי שעצם קביעת המועד
הקרוב ירגיע אותו.
- בסדר - אמר שי והוסיף - תודה וניפגש מחר.
למחרת בשמונה הוא הגיע.
- סליחה שהתקשרתי בשעה כל כך מאוחרת, אבל הייתי מיואש. כמה
דקות לפני שמצאתי את כרטיס הביקור שלך הייתי בפאב, שוחחתי עם
מישהי שהכירו לי, מישהי מדהימה, עיניים חומות, שיער פזור,
בחורה חכמה עם חכמת חיים ורכות בלב ואני שוב קלקלתי הכל.
- מה קלקלת? - שאלתי.
- האווירה הייתה מתאימה, המבט שלה היה חם, מקבל, בטוח מצאתי חן
בעיניה. רציתי להגיד לה שהיא מוצאת חן בעיניי גם ואז הכל התחיל
מחדש. דפיקות לב מואצות, סחרחורת, כאב ראש דוקרני, זיעה קרה
בגב התחתון, קור בידיים. חשבתי שאני מת. חשבתי שיהיה לי התקף
לב על המקום ואני אמות.
- ומה קרה?
- ברחתי משם, לא יכולתי לשאת את התחושה, היא הסתכלה לעברי כמו
אל מישהו חולה, חולה נפש ממש, אני כל כך מתבייש!  
הרגעתי אותו קצת וביקשתי שיספר לי מתי הוא נתקף בהתקפות האלה.
הוא אמר לי שחד וחלק קורה רק עם בנות.
- אמרתי לך אתמול בטלפון, אני מת מפחד להתחיל עם בנות. אבל אם
אני לא מתחיל אתן אני גם נתקף באותן ההתקפות. אין לי דרך
מילוט. כשאני לבד אני מתחיל לחוש התקף כי אני לבד ואם אני ביחד
עם מישהי שפוטנציאלית יכולה להיות מתאימה לי, אני נתקף כי אני
אמור לקחת את היוזמה ולהתחיל אתה.
הסברתי לשי שהוא סובל מהתקפי פאניקה ושאפשר לטפל בזה. עוד
זכרתי שחשוב מאוד בבעיות כמו זו לתת לאדם ממול תחושה שאנחנו
יודעים על מה מדובר ולעומת חוסר היכולת שלהם לשלוט בהתקפים
האלה, אנחנו כמטפלים ממש בשליטה. ביקשתי ממנו לרשום עד הפגישה
הבאה מתי ההתקפים באים, האם ישנן מחשבות שקודמות להם, באילו
שעות ביום, וכמה ביום.
כשהוא עזב חשבתי שגם אני פחדתי מלהתחיל עם בחורות כל חיי. אבל
התחלתי לא פעם ואולי זה ההבדל. סתרתי את עצמי אחר כך ואמרתי
שההבדל הוא במינון. באותו לילה חלמתי שאני יושב מול האישה היפה
והסקסית בנשים ואני מתחיל עמה בטבעיות. רק שאני מדבר בשפה שהיא
לא מבינה ואז היא קמה ומסתלקת. הטלפון לא צלצל אותו לילה כי
דאגתי לנתק אותו.





סיפור מהקליניקה ז'
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעת?
קריאת עתידות
מקצרת את חייך
בכמה שניות!


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/11/03 1:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פביאן ברויטמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה