בדיוק כשהחביתה הייתה מוכנה, שמעתי דפיקות בדלת המשרד. כיסיתי
את האוכל, למרות שחשבתי שהחום יהפוך לרטיבות והמעטפת החיצונית
תתרכך. פדרו עמד שם, מבויש, גופו משדר אי נוחות בולטת. הכרתי
אותו כמה ימים קודם לכן וידעתי שהוא מנקה את המשרד של האישה
הבלונדינית מהקומה השישית. הזמנתי אותו להיכנס.
- יש בעיות - אמר לי בעברית עם מבטא דרום אמריקאי -  אני
מקולומביה ואני חושב שקצת משוגע.
- למה? - שאלתי אותו.
- יש זמן? - שאל אותי ואני חשבתי שהחביטה אבודה.
- תמיד - עניתי לו ותהיתי אם הנדיבות שלי נובעת מחוסר בלקוחות
או מאלטרויזם מולד.
- אני משוגע. בקולומביה הכל בסדר, עבודה, משפחה. אבל אנשים של
סמים הרגו את אבא - פדרו הפסיק לכמה שניות ונדמה שהוא פורץ
בבכי - כי אח לא שילם לסמים וגם אח מת אחר כך. ואני לקחתי את
האישה, הילדים, האימא ובאנו לישראל. בקולומביה אנחנו מתים.
- כמה זמן אתם כאן?
- שתי שנים.
- ואתם עובדים?
- אני והאישה ניקיון. האימא חולה. שני הילדים בבית ספר.
- אז מה הבעיה, פדרו? - שאלתי.
- אני עצוב. יש שחור בעיניים כל בוקר. אני עובד כי הילדים
רעבים אבל אני רוצה לישון כל החיים. אני לא צוחק. לא בא לי
סקס. הכל רע, לא חוזרים לקולומביה כי שם מתים, וישראל כל הזמן
רוצים שנלך. אני רואה שוטר ברחוב ואני עושה פיפי במכנסיים.
בלילה כל רעש זה שוטר שבא לגרש אותנו. הילדים רעבים, לומדים חג
יהודי ואני אומר להם אנחנו של ישו, הם לא מבינים. האישה
מתלוננת, הילדים גם. אני לא יכול להתלונן. עצוב, לא עוזרים,
אני כלום - אמר פדרו ופרץ בבכי קורע לב.
נתתי לו כמה דקות של בכי בלי להפריע לו. לאט לאט הוא התיישר
בכורסא והסתכל אליי. הוא חייך חיוך מאולץ.
- אני משוגע? - שאל.
- למה אתה שואל?
- אני לא אוהב את אני, אני המון בושה, כל אדם עם בגד כחולים
אני קופץ, מת מפחד.
- ובכל זאת אתה עובד, מפרנס את המשפחה - ניסיתי להראות לו צד
חיובי בתמונה שהוא צייר.
- כן, אבל אין עתיד, אולי מחר אנחנו במטוס לקולומביה ושם זה
הסוף, ישראלים לא אוהבים אותנו. עכשיו רוצים אבל מחר אולי לא
טוב להם ואז אנחנו במטוס.
הסתכלתי על פדרו ובפנים נעשה לי עצוב. לא הייתה לי בעיה לקטלג
אותו לפי הספרים של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה. מן שילוב של
דיכאון כתגובה לבעיות הסתגלותיות למקום חדש, בעקבות הגירה
וטראומה ישנה וטראומה שחוזרת על עצמה יום יום. תחושת רדיפה
אינסופית, תחושה של חוסר תמיכה, חוסר שייכות, בעיות זהות דלדול
ביכולת להתמודדות מול המשבר. דמיינתי שאני אומר לפדרו שהוא
סובל מהדברים הללו והוא לפתע עומד על רגליו, מחייך חיוך אמיתי
וכל הבעיות שלו נעלמות. אבל הוא ישב שם, מולי, ושום הגדרה
מלומדת לא הייתה יכולה להקל על מצבו.
- אתה נורמלי יותר ממני ומכל הארץ הזאת - אמרתי לו.
- אז אתה משוגע - ענה לי פדרו - אני נורמלי יותר מהארץ הזאת?
- אלה תגובות נורמליות למצב מאוד קשה. יש לך בעיה וקשה לך מאוד
עמה, אבל זה לא הופך אותך למשוגע. ובכל זאת אני צריך לשאול
אותך שאלה. חשבת פעם לעשות משהו עם כל מה שקורה לך?
- לקפוץ או להרוג אותי? חשבתי הרבה אבל הילדים יסבלו והאישה,
והאימא, מה יהיה בבית?
שאלתי אותו האם הוא היה מוכן לנסות כמה כדורים שישפרו את מצב
הרוח. הוא ענה לי שלא, שכדורים הם למשוגעים ואני אמרתי לו שהוא
לא משוגע. הרגל כאבה לי אחרי שיריתי לעצמי שם ורק אז שמתי לב.
לא אמרתי נואש. שאלתי האם יש עוד אנשים כמוהו בין מכריו והוא
השיב לי שהרבה מאוד. הכרזתי על פתיחת קבוצת תמיכה.
לאחר יומיים באו לקבוצה שלושים איש, מן קובץ מגוון של צבעים,
שפות ותלבושות. פדרו היה זה שהוביל אותם והוא כבר נראה יותר
טוב. ישבנו כולנו על הרצפה, כי לא היו כיסאות לכולם. הסתבר כי
פדרו דיבר עברית מצוינת בהשוואה לאחרים.
הסברתי בעברית מעורבת באנגלית ושפת ידיים שמה שמשותף לנו זה
שיש לכולנו בעיות. הסברתי שאני לא ראש ממשלה ולא שר אז אני לא
אוכל לפתור להם את הבעיות הכלכליות, ולא אוכל להשיג להם ויזה,
אבל אוכל לשמוע אותם.
דבריי פתחו דיון מרתק של כארבע שעות. חברי הקבוצה דיברו, כל
אחד בתורו על בעיותיו. חלק בספרדית, אחרים בפורטוגזית,
באנגלית, תאילנדית, סינית. אפילו את אלה שדיברו שאנגלית לא כל
כך הבנתי. אבל הגוף שלהם דיבר וכך כולם הבינו. לא היה צורך
בתרגום. הגופים שידרו מצוקה רבה, הפחד והאימה מילאו את עורם,
לבם היה מצולק ומאוים, המחר נעלם והם חיו בקושי את היום. היה
בכי ולא לקח הרבה זמן עד שמישהו קם וחיבק את הדובר הנאנח מרוב
יגון. אני חשבתי שקופי אנאן היה גאה במראות מסוג זה ושאלתי את
עצמי מדוע האנושות חייבת מצוקה תהומית בכדי לגלות סימני אחווה
בין איש לרעהו, ללא הבדלים חיצוניים.
אחרי ארבע שעות של גילויי לב ותמיכה הדדית, הצעתי להתפזר, לא
לפני ששאלתי את כולם האם הם מעונינים להיפגש בעוד שבוע באותה
שעה. כמעט כולם הנהנו בראשם. אט אט הם יצאו מהמשרד, לא לפני
שלחצו את ידיי ואמרו לי, כל אחד בשפתו מילות ברכה. פדרו חיכה
לסוף.
- אני מרגיש קצת יותר טוב - אמר - בלי תרופות.
חשבתי שההזדהות הקבוצתית ללא ספק עשתה את מרבית העבודה. אין
כמו כוחה של קבוצה, אמרתי לעצמי. אין כמו כוחה של אחווה אנושית
והבנה הדדית, שחוצה שפות. אחר כך שאלתי את עצמי כמה יבואו בפעם
הבאה, כמה יגורשו עד אז, כמה יהיו חולים בלי יכולת לגשת לרופא,
כמה יצטרכו לעבוד בעוד עבודה כדי לחסוך קצת כסף לקרובים אי שם
ולא יוכלו להתפנות למותרות כמו זו. מייד תיקנתי את עצמי ומחקתי
את המילה מותרות.