מוקדש לאנשים שיודעים מה זה להיות לבד

בזמן האחרון כל מה שבא לי לעשות זה לבכות, אני לא יודעת למה,
אני פשוט מרגישה כל כך בודדה, זה לא שאין לי חברים או משהו זה
פשוט שבגלל שיש לי חברים אני מרגישה לבד, כולם נראים כאילו
מישהו הנמיך להם את הווליום טשטש להם את הצבע, כולם נורא
עסוקים ב-איך הביצפר משעמם או איזה מכנסים חדשות הם יקנו בציפי
או כמה שהם חכמים כי הם קיבלו 90 בפיזיקה, אותי זה לא מעניין,
אני כל יום באה לביצפר מדוכאת יותר ממקודם עייפה יותר חלשה
יותר וחסרת סבלנות פי מאה, אני פשוט מרגישה לבד, כאילו יש
מסביבי איזה בועה של משהו שפשוט חוסמת אנשים, אין לי מישהו
שאני יכולה לדבר איתו, אני כולי לבד, אין לי מישהו שיבוא יחבק
אותי ויגיד לי, גם אם זה לא נכון, שהכל בסדר ושהכל יהיה בסדר,
לבד, מישהו פעם חשב על המשמעות של להיות לבד? זה נורא מדכא, זה
כאילו אתה יודע את הדבר הכי חשוב בעולם אבל כל מי שאתה מכיר
נמצא בחו"ל ואין לך למי לספר את זה, לפעמים מרגישים כאילו
הולכים להתפוצץ, לפעמים זה כאב שיכול להפוך בקלות לכאב פיזי
(בעזרת סכין מטבח ווריד כחול ויפה) לפעמים במסיבות כשהל כבר
נמאס עלי אני הולכת ומחפשת את המקום הכי גבוה, רק כדי לשבת שם
ולהסתכל למטה, לחש כמה מהר אני אפגע בקרקע או כמה כואב זה
יהיה, לא פעם כבר חתכתי את עצמי, רק כדי לבדוק שאני באמת חייה
ושזה לא הכל רק סיוט אחד גדול, למזל אני בן אדם שמחלים מהר
וצלקות בידיים זה לא דבר נדיר אצלי כך שאמא שלי לא הבחינה, אני
כבר שנה מחכה ליום שבו מישהו יבוא ויחבק אותי ויגיד לי שהוא
אוהב אותי, אז אולי אני לא ארגיש לבד, אולי אז מצב הרוח שלי
ישתפר והענן השחור הזה שאני סוחבת איתי לכל מקום יעלם, אולי אז
אני אחזור להיות נורמאלית ולו לזמן קצר, אולי אז אני לא ארגיש
לבד בין אלפי אנשים.