אבא שלי הוא צייר, אחד הטובים בארץ, לפחות היה אחד הטובים, כי
ב1988 הוא נכנס לספר האנשים הכי חשובים בארץ.
אימא שלי היא ציירת, יותר נכון מורה לאמנות ותולדות, אבל היא
גם פה ושם ציירת.
אחי הבכור הוא מיליונר, זה שאחריו הוא אינטלקטואל, מן דמות
נערצת בקרב מרציו המלומדים.
זה שאחריו הוא גאון לא מנוצל, הוא כביכול גאון מתמטי שלא רצה
ללמוד בביה"ס, אז במקום ללמוד הוא ישן, גם דרך חיים.

ועכשיו תורי, אני לא ציירת ולא בין האנשים החשובים בארץ.
יש לי 13 ש"ח בבנק, כבר לא הוצאתי 100 באף מבחן בשנה - שנתיים
האחרונות, ואפילו במתמטיקה כבר לא הולך לי.

סיימתי 12 שנות לימוד בהצטיינות בגלל שזכיתי בחיבתם של המורים,
הציונים שלי המעשיים לא היו מספיקים לי אפילו לחצי תעודה
כזאת.
קיבלתי גם הצטיינות חברתית, למרות שאף אחד לא באמת הושפע
מהדברים ה"חברתיים" שניסיתי לעשות.

עכשיו אני משפרת בגרות במתמטיקה 4 י"ח כדי שאחרי הצבא אני אוכל
ללמוד פיזיותרפיה בשקט ולעשות משהו שאולי אני אהיה טובה בו.
זה בערך הכשרון היחידי שלי, שגם הוא לא כל-כך מוצלח ביחס
לאחרים, לעשות מסאז'ים.
הקטע הוא, שאני אוהבת לעשות ולא מתעייפת כל- כך מהר, אז אולי
בגלל זה, זה גורם לאלה שאני עושה להם לחשוב שאני "בסדר".
אבל רובם אומרים שאם אני אלמד את זה ביסודיות, יש לי
פוטנציאל.
אז סבבה, מה יותר טוב מלעבוד בעבודה שאתה נהנה לעשות והרוויח
מזה גם כסף?

האמת שאני כבר לא בטוחה שאני אעבור את הבגרות של ה - 4 י"ח, כי
איבדתי את הכושר הלימודי שהיה לי וגרם למוריי לחבב אותי.
ככה ביום בהיר אחד ביוני 2002 (סוף י"א) הוא נעלם לו ומאז
הציוניים שלי צנחו.
התחלתי להילחץ במבחנים ולקבל ציונים ש"דפקו" לי את הממוצע של
הבגרויות.

מאז אותו יום מסתורי אני לא מצליחה בכלום.
עשיתי מעל 100! שיעורי נהיגה (וזה לא מצחיק!, אפילו עצוב
ביותר), נכשלתי ב- 3 טסטים והכישלונות הבאים מתקרבים.
במקום להמשיך בדיאטה מוצלחת שעשיתי בחופש הגדול לפני כיתה י"א
והורדתי 8 ק"ג, העליתי והעליתי, ועכשיו אני "תפוחה", יותר ממה
שהייתי רוצה להיות.

אין לי מושג מה זה הדבר שגרם לי להילחץ, אין ספק שהוא משבש את
החיים הורודים והיפים שתכננתי שיהיו לי.
הנפילה הזאת בלימודים גרמה לי לאבד את עצמי, ב- י"ב החברות הכי
טובות וקרובות שלי ברחו ממני כי התנהגתי בצורה מוזרה ומפחידה,
"לא אני".
חברות אחרות וטובות נשארו איתי והודיעו לי אחרי שלושה, ארבעה
חודשים שחזרתי למסלול של "כן אני".
אבל עדיין זה לא עזר לי כל - כך כי זה כבר היה לקראת סוף
הלימודים ולא הצלחתי להשלים את הפער שפערתי.

באיזה שהוא שלב התחלתי להיתלות באנשים וכשזה הכביד עליהם,
התחלתי להיתלות באלוהים, אמרתי שאולי הוא יעזור וישפר את החיים
שלי, או משהו בסגנון, אולי יגשים לי משאלה או שתיים, אבל
כלום.
הכל תלוי בי.

עכשיו אני מנסה לתפוס את עצמי ולהמשיך הלאה ולהשיב את הכוח
שהיה לי ב- י"א.
אבל אין לי מושג איך עושים את זה.
אני כאילו תקועה באותו שלב מפגר של - אין רשיון - אין כשרון -
אין הצלחה - אין אהבה וזה מעיק.

בעיקרון מהקטע של אהבה לא אכפת לי יותר מידי, יגיע , יגיע, לא
יגיע, יש את "נד".
נד זה הכלב שלי - הוא מקועקע לי על הרגל.
אבא שלי צייר אותו ב- 1997, ואני קעקעתי אותו (אצל מקעקע) ב -
17.8.02.
כשאימא שלי החזיקה לי את היד במשך 45 דק' מפחידות/ מרגשות/
כואבות/ נעימות/ מוזרות, אבא שלי ישב באוטו וחיכה לי בכעס/
סקרנות.


אז אולי אני מתבגרת ממוצעת, אולי מתחת לממוצעת, אפילו איטית
טיפה.
עם פירסינג בגבה וקעקוע של נד על הרגל, בלי כישורים מיוחדים,
וכולה אני צריכה לחיות את החיים.

אבל בתאכלס, איזה חיים בדיוק?

אוטו? Be You? גרף? יה?