תמיד ידעתי שכשהייתי קטנה הוצאתי ממני כבר את כל הדמעות.
מאז אני בקושי בוכה.
מילדה קטנה ובכיינית הפכתי להיות אישה מופנמת, אישה חזקה כמו
אבן, עייני יבשו כבר מזמן, פשוט לא הצלחתי לבכות, להזיל דמעה
אחת מורעלת בקצת רגש, גם אם רציתי כל כך.
הייתי יושבת לילות שלמים וחושבת, משתגעת מרוב מחשבות,
על מה אתם שואלים?
אני אפילו לא זוכרת, כולן שמורות לי באיזו קופסא קטנה ועמוקה
מאוד בראשי. וכשאני זקוקה לאיזו תובנה מסויימת, אליה הגעתי כבר
מזמן
היא פשוט קופצת לי מתוך הראש, פותרת לי את כל הבעיות.
ואני, אני לא בוכה, אני לא מבולבלת, הכל סגור, חתום בי כל כך
טוב עד כאב.
מבחוץ הכל יפה, השלווה על פרצופי מככבת, מבפנים אני נחנקת,
משתגעת.
אבל לא בוכה...
הלוואי והייתי בוכה!
אולי אותה קופסא ארורה פותרת לי את כל בעיותי, אבל את הבעיה
הגדולה ביותר, היא לעולם לא תצליח לפתור, אותה קיבלתי בירושה,
היא מושרשת בי כל כך עמוק.
זהו גורלי העצוב, עליי לשתוק, לדחוק למשך כל חיי, שלא מרצון.
אך איתו מזמן כבר השלמתי.
השיא היה כשאמא מתה.
כל כך אהבתי אותה, למרות שהקשר בינינו לא היה חמים במיוחד.
אני זוכרת אייך עמדתי ליד קברה, בוהה בו ושונאת אותו כל כך על
כך שהוא לוכד את אימי בתוכו, על כך שזהו, ממנו היא לא תוכל
לצאת בחיים.
כל כולי נסערת, מתרפקת על העבר, על הרגעים שהיו לי איתה, כולם,
גם הטובים וגם הרעים, איך שהיא היתה משתדלת כל כך בשבילי.
כולם בוכים.
היא נקברת וצרחות מהולות במירמור נזרקות באויר.
אפילו השמיים בוכים לעזאזל!
רק אצלי הצרחות נזרקות מבפנים, אי שם בין כותלי גופי ,עוברות
מצד אל צד, מעבירות בו זרם נתעב, לא נותנות לי מנוחה.
אני רועדת אבל לא מקור, על פרצופי הבעה שחורה...
אני לא בוכה.