צד אחד, צד שני, שלישי ורביעי וזה מתחיל להיות מעייף.
עוצרת מסתכלת למעלה ויש עוד דרך ארוכה לפני.
חבל שלא לקחתי את הדרך הקצרה יותר. איכשהו יש לי כישרון לקחת
דווקא את הדרך הארוכה כשאני יודעת שאני רק מקשה על עצמי.
למה אני עושה את זה? יש בזה טיפת היגיון?
אז במקום להיות שם עשר דקות ליפני ואולי יותר אני סוחבת את
עצמי בעלייה הזאת. ועוד ביום חורף קר.
מי שהיה רואה אותי עכשיו היה צועק לי "את ספורטאית מה קרה
לך?"
שילכו לעזאזל!
זה נהיה חוק שאסור לספורטאים להיות עייפים ועצלנים לפעמים.
אז בינתיים אני עושה עוד כמה צעדים ומתה כבר לקרוס לריצפה.
כל הגוף מתחיל לכאוב. כל כך עייפה כל כך מותשת.
ממש עכשיו בא לי לשכב על הריצפה של הרחוב ולעצום עניים, או
להסתכל אל השמיים האפורים האלה.
אבל במקום אני מתיישבת על ספסל והמעיל השחור והארוך כמעט ונוגע
בריצפה.
לאט לאט נשכבת על הספסל ומסתכלת למעלה.
השמיים יפים ככה. אנשים לא תמיד רואים בשמיים אפורים משהו
יפה.
מזכיר להם דיכאון אבל יש משהו מאוד מנחם בשמיים אפורים. ולבנים
אפילו יותר. אולי גם בדיכאון ובבכי. בכי בעצם נועד כדי לשחרר
אותנו.
אחר כך אנחנו משוחררים ממתח הרגשות שהצטבר.
אז בינתיים העייפות רק מתגברת, אפילו שקמתי היום ב- 10:00
ואפילו שלא למדתי הרבה ואפילו שסיימתי ללמוד מוקדם.
אני קמה מהספסל ממשיכה בעליה.
הגעתי לקצה.
ועכשיו אני מתיישבת על הריצפה של הרחוב אמורה להיות שמחה
שסיימתי את העלייה ועוד שניה אני בבית שלי עם חימום ספה
וטלביזיה.
במקום אני מחליטה להתיישב על הריצפה של הרחוב.
לוקחת נשימה עמוקה וחושבת על זה שעכשיו אני יכולה לבכות קצת
ולהרגיש טוב יותר אחר כך. אבל אני בוחרת שלא. לא עכשיו ממילא
אני עייפה.
קמה וממשיכה.

וסתם תוהה לעצמי למה אלוהים לקח לי את הטוב?