היא רצה בשדה כאיילה ופניה עדינים ולבנים, עיני הנחש שלה
הירוקות כניצן שלה מבריקות באור השמש הזהוב ושיערה בוהק ברבבות
גוונים שקדיים.
והיא רצה בשדה בתמימות של איילה וכל איבר מאיבריה מקבל משמעות
חדשה כשהו פוגש בקרקע ורוטט באיטיות; והוא עומד ממולה ומייחל
לבואו של אותו אליל תינוק ובוחן אותה בעודה רצה ומנופפת בשיערה
המלטף; והיא עוצמת את עיניה וכשהיא היא פוקחת אותן כאילו עולם
חדש נברא לפניו, עולם רצוף יערות וחיות בר ונחלים וימות
ואיילות מדלגות ואין יד אדם מתערבת ופוגעת בהן.
וכשתפצה פיה לאמר דבר מה או לתהות על הוויתו של דבר זה או אחר,
תשטוף את פניו רוח קרירה ורעננה ופיה האדום כשושן כאילו יאמר
שירה שמימית ולא מילים של חול, והיא מסתובבת לפניו ופונה לרוץ
ממנו והוא רואה את גבה והוא כמו יצירת אומנות, בנוי בשלמות
אלוהית, מאות קימורים על קימורים וכל אחד מהם ראוי לאלפי
נגיעות וליטופים.
ושוב היא מסתובבת והוא מגלה אותה במלוא הדרה מחדש והיא קורנת
בהילה של מיניות קדושה וצווארה כצוואר קורבן ערפדים, קורא
לטורף שיישק לו וישאב מתוכה את כל אהבתה. ושיפולי בטנה כמו
תמונה יפהפייה, מושכים אותו ומהפנטים אותו והוא עומד שם בוהה
בה שעות כאילו חלם בהקיץ והיא ניגשת אליו ונושקת לו על שפתיו
ולפתע הוא מרגיש כאילו כישוף הוטל עליו והוא שוקע בחמימות אין
קץ...
והוא מתעורר מהחלום ושוב אין דבר סביבו, הוא קם, מביט סביב
ורואה אותה רצה, והיא רצה בטיפשות של אילה, מולו, ואינה מבחינה
בו, ממשיכה לידו והוא עומד שם, עגמומי, עיניו בורקות מדמעות,
הוא מסתובב והולך...
לבדו... |