[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בתיה אמבטיה
/
הבור והמתולתלת

כעת הוא בשלב הרביעי של שנתו. תנומתו עמוקה ביותר, ואין בו שום
רצון לעשות דבר. הוא כנוע ושרוי על המיטה, ידיו פרושות לצדדים,
פיו פעור- כך ששובל זעיר של ריר מזדחל לו בזוית הפה.
שיערו מוסת בעדינות והוא רך ועדין כמו קטיפה רכה.
האויר עומד ומסרב להחדיר חמצן אל נחיריו והוא נושם בכבדות. על
הקירות תמונות קטנות ממוסגרות במסגרות. מסגרות מסגרות. הכל
בחדר שקט, ונדמה כי המוות היה מרחף, לולא היה משמיע קול חרישי
של נשימתו.
עיניו עצומות בשלווה, וריסיו הקצרים והדקים עד כדי גיחוך נחים
גם הם מיום עבודה. רגליו פרושות בקו ישר, ואצבעות רגליו מלפפות
אחת את השניה, מבצבצות מבין השמיכה הכבדה. שמיכה טובה- קנה
אותה בחנות יוקרתית עם מוניטין. לא שמיכה מזויפת שלא מחממת
בימי החורף. לזאת הוא נכנס וכבר מתחממת, לא צריך להתכדרר בכדי
שלא לרעוד מקור. היא גם מגנה עליו מהלילה, שכן לפעמים בלילה
תוקפות אותו מחשבות. בהתחלה טובות ואחר כך רעות, ובלילה כמו
בלילה- רוע הוא רוע, מחשבות אובדן. אבל אחר כך הוא שוב חושב על
דברים שמנעימים לו את זמנו.
בעיקר אוהב נופים, שונים ומשונים. כל מחזה, כל מראה. נופים
ואוכל. גם אוכל הוא אוהב, וזה מסב לו אושר רב. אוכל מתוחכם.
וגם עינוגים. בעיקר בגוף הוא אוהב. אוהב כשמלטפים לו את השיער.
שיערו רך ועדין כמו קטיפה רכה.
כך הוא שוכב, לילה לילה.

זה הוא לילה מוזר. זרזיפי גשם נופלים מן השמיים, כשאין להם
תכלית מיוחדת. חושב הוא לעצמו שאם כבר אלוהים מחליט לעשות
מחווה לאדם, שלפחות יוריד מבול. בכל מבול ישנה בריאה. אבל
העניין לא מעניין אותו כיוון שבין כך ובין כך אין הוא מאמין
באלוהים.
כעת הוא מתחיל לחוש צמרמורת קלה. מוזר הדבר- הרי לא קר, ואם
כן, הוא נמצא תחת מחסה איתן.
כעת הוא רואה מחזה. הדבר מוזר מאוד. אין הוא רואה חזיונות בדרך
הכלל.
מתוך האפילה שבחדר הצר, באוויר, כאילו מתוך החושך- מתחילים
להתנועע צבעים. אין אלו סתם צבעים, הם לא זוהרים או מפליאים
בגיוונם. שובלים של צבעים כהים מאוד עומדים באויר ללא ניע, ואז
זורמים באיטיות מהפנטת. יש מסלול ויש מטרה, אך אין הוא עדיין
יודע את פשר הצבעים. מביט, תוהה. שוכב ובוהה בזרמים קטנים כמו
אין סוף נחלים זעירים של צבעים, כהים מאוד, כהים וקשים לאבחנה
בעלטת הליל.
עוברים רגעים והצבעים מתגבשים לידי דמות. הדמות חיוורת ולא
ברורה, אך עוד כמה רגעים והוא מוקסם מיופי המחזה שנפרש לעיניו.
אין זו אלא אישה טובת מראה ושיערה מתולתל. המוני גלים דקיקים,
מסולסלים, בריאים. גלילים גלילים.
גופה אומנם מצומק ואין היא גדולה כמו נשים רבות שרואה  מידי
יום, אבל גופה בריא- ורואה הוא שהגוף מוצק וחסון על אף המראה
השברירי.
אם כן, קשה לו להסיט את מבטו מן המתולתלת. היא מושכת אותו
במבטה הקודר. נדמה כי היא משתוקקת לדבר שאין הוא אלא איפוק.

ידייה מלאות, אך כתפיה שתי עצמות מעוגלות להפליא. החזה שלה
עגול וזקור. שדייה כדוריים ומתפרצים על אף גודלם הקטן. בטנה
יפה מכל דבר שראה אצל גוף אישה בחייו. מן האגן היציב פורצות
שתי עצמות אגן וגולשות אל איזורים נסתרים. רגליה גבעות של
שרירים רפויים. קרסוליה עבים. ודאי אי אפשר להפילה בקלות, חשב,
את המתולתלת הזאת. אצבעות רגליה שמנמנות. נדמה כי היא נעוצה
באדמה עם שורשים עבוטים כי אין זה נראה שהיא מתאמצת לעמוד ללא
ניע זמן כה רב.

כעת התמונה כמעט מושלמת, ורק הריסים ממשיכים לקבל צורתם. אלה,
לעומת שלו, קצרים אך שחורים כפחם- ובולטים. הם מסודרים להפליא.
ריסים קטנות שמכריזות על עיניים גדולות בצבע שקד. כאילו אלוהים
עצמו פיסל לו זוג עיניים שידעו לומר הכל ללא מילים. אבל בין כך
ובין כך אין הוא מאמין באלוהים.
ושפתיה ורודות ומלאות. פשוקות למחצה כשהיא עסוקה במלאכת
ההתבוננות. אפה קטן ורחב קמעה. לחייה בולטות במידה שמבליטה את
חוכמתה, וגבותיה פראיות במידה שמאשרת את הטבע.
היא מביטה במבט נוגה, אבל הוא יודע שהיא יודעת דברים ועל כן יש
בה הכוח. כך מדמיין הוא את אהובתו, הפרח שלו, עליה הוא משתוקק
לפרוש את תשוקתו. כך הוא רואה אותה, לא יודע אך מרגיש. אכן, יש
בה כוח.

היא עומדת, ומאוחריה קיר לבן.
היא, כמו מתוך החלטה כבדת משמעות, עושה את צעדה הראשון. היא
צועדת כלפי מיטתו. עוצרת, מביטה, ושוב עושה צעד. כך היא מתקרבת
בכל פעם בצעד אחד. כאשר היא קרובה יותר- קורה דבר מוזר. הוא
מבחין במבט שונה בעינייה. לא מבט שהכיר במציאות היומית. רק
בראשו ידע את המבט הזה. היה זה מבט נכנע, משלים. ככל שמתקרבת
מבחין שהמבט לא נכנע אלא מפוחד.
כעת הוא רואה שהמבט לא מפוחד אלא מבוהל,  והיא עושה עוד צעד
לעברו. המבט לא מבוהל אלא מבועת.

כאשר היא עולה על מיטתו ורוכנת מעליו נדמה לו כי ורידיו
מתנפחים עד כדי התפוצצות. צמרמורות ועוויתות פנימיות תוקפות
אותו, אך אין הוא זז ולו בניע הקצר ביותר.
מרגיש הוא כי מיליון יצורים מטפסים על ידיו. עגלי זיעה עדינים
מנצנצים בחשיכה- משקפים את אור הלבנה החיוור.
כעת, כשהיא בזוית מסוימת, כשהיא ישובה עליו בתנוחה מושלמת-
כאילו היו גוף אחד בבריאתם והופרדו בכוח, יודע הוא כי המבט
שבעינייה לא מבועת אלא מבט טירוף. כאילו שפתיה מורחות חיוך
זדון. השרירים שמתחת לעיניים מתרוצצים בעדינות. עינייה פעורות
לרווחה וגבותיה מורמות. ראשה מוטה כלפי מעלה ונדמה שהיא מסתכלת
עליו.

עכשיו ראשו מתחיל לחשוב בקדחנות והוא משכנע את עצמו שמראה
הטירוף הוא רק פרי דימיונו, כמו שהוא אוהב להלהיט את עצמו
בסיפורי זוועה. אבל בטוח הוא שאכן  מבטה אטום ואוטומטי.

היא נעה עם גבה קדימה כשידייה פרוסות לפנים במתיחות רבה, כמו
אריה המתמתח בשעתו. היא אוחזת בקצות השמיכה ומרימה אותה לאט
לאט- עד שהוא אינו רואה אותה מצידו. מתחת לשמיכה חושך עלטה, רק
גופה מאשר את קיומו. היא מכסה אותו בעדינות. מלטפת את ראשו
בידה האחת, ובידה השניה מעבירה את השמיכה על חזהו, על צווארו,
על סנטרו, על שפתיו הרטובות, על אפו ועיניו, ולבסוף אוספת את
שיערותיו הלחות עם הסמיכה הנעימה. מרימה היא את ראשה כלפי מעלה
ומהדקת את השמיכה- תחילה בעדינות, לאחר מכן בחוזקה מתונה.
יציבה עם ידייה היודעות.
מבעד לחלון, מרחוק, נשמעה נעימה מוכרת- מחייה נפשות תועות.
הוא מתקשה לנשום אך מגעה המורגש נעים לו עד מאוד. אין הוא מוכן
לוותר על חלומו זה, שכן לא לעיתים קרובות קורים דברים באמת
טובים- וכשאלה באים יש לשמור עליהם מכל משמר.
תמיד ידע להביא על עצמו דברים טובים, דברים שאהב ועינגו אותו.
לאחר מכן התקשה לשמור עליהם והיה מאבד אותם- לא עוד.

מרגיש באוזניו את קצב פעימות הלב. נדמה לו שהן חמות כמו העונג
אותו הוא מרגיש. לאורך חוליותיו, אחת אחת, עוברת צמרמורת עמוקה
שמרעידה אותו עד עומקי נשמתו.

החמצן כבר מדלדל בתאי גופו. כעת מתקשה הוא לפתוח את פיו ולזעוק
אל האויר הקריר, שזורם בעדינות מיוחדת ללילות הקיץ אל תוך החדר
השוקט.
היא ממשיכה לאחוז בתקיפות את השמיכה מעל ראשו הרכון לאחור.
תווי פניו בולטים בגסות מבעד לשמיכה העבה.
בנקודת זמן זו, עושה הוא כבר נסיונות ראשונים לתזוזה, להשיל
אותה באיטיות מעל גופו הכבד. תנועותיו דורשות ממנו מלוא ריכוז,
אבל ריכוז דורש אנרגיה, אנריגה דורשת אויר- ואויר אין לו.
על כן תנועותיו הן חסרות משמעות תחת גופה, שנדמה היה, שחולש
כעת על כל מחוזות העולם.
גופו חלש מאוד והוא נמשך אל תוך האדמה. עמוק אל תוך תהום שחורה
משחור העלטה שידע לפני כמה רגעים.
החל מחליק ברוך אל תוך פנים הבור, שהיה זר לו לחלוטין ולא דמה
לשום דבר שראה לפני כן. אבל בין כך ובין כך הוא לא ראה דבר
מלבד חושך גמור.
המגע עם גופה הגמיש התנתק עד שהרגיש הוא רק את התאים האחרונים
המחברים את גופו לגופה.

נעצב מאוד שכבר לא הרגיש בה, אך דבר כבר לא הטריד אותו יותר
והוא ניתק עצמו מכל רגש או מחשבה. גופו הפך דומם, כשהבעת רוגע
על פניו.


בבוא העת תבוא המשטרה לחקור. סיבת המוות תהיה התאבדות בחנק
עצמי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עדיף להיות חכם
מאשר להיות
פיטופלנקטון


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/6/01 9:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בתיה אמבטיה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה