זה התחיל בפסטיבל אליו הגעתי במקריות מוזרה עם 3 חברות שלי
מהשכבה. במובן מסוים נתתי לאישיות הפנימית שלי להשתחרר ולפרוץ
את חומות ליבי. במשך יומיים קסומים התחברתי לקבוצה אליה אני לא
באמת משתייכת, לקבוצה שמתאימה לי באמת. אני לא יכולה להגיד
שנבלעתי בהמון והתערבבתי עם החברה הזו אליה שואפת אני להשתייך,
בלטתי בין האנשים שמילאו את רחבת הפסטיבל וקיבלתי יחס חם מהרבה
גברים שהיו בסביבה. יחס זה שגרם לליבי שמחה וגרם לי להרגיש
רצויה ושייכת התערפל בהרגשה מגעילה, הרגשתי פרוצה, חשופה. מאז
ומתמיד הקסמתי את בני המין השני וקיבלתי יחס מועדף מצידם אבל
בזמן האחרון, בגלל הקבוצה אליה אני משתייכת, אני נסגרת בפני
העולם, לא יוצאת בערבים, לא חייה את החיים, לא נותנת לנשמתי
לפרוץ החוצה ולהחשף אל העולם.
ביום ראשון, בסביבות השעה 5 אחה"צ, כאשר כבר כמעט התייאשתי,
הוא הגיע... זה התחיל משאלה מאוד תמימה מצידי "סליחה, מה
השעה?" והמשיך כאשר הוא וחבריו הזמינו אותי ואת שרון לשבת
איתם. הוא נראה לי נורא מרוחק, לא קשור אל חבריו, תמים מידי,
טוב מידי והם גסים ובוטים. הוא היה שם, עם מבט מבוייש, שתק,
הסתובב סביבנו, ישב בצד. חייכתי אליו, אני חושבת שכבר מאותו
רגע רציתי אותו.
צעדנו ביחד (דני, שרון, יוני, תום ואני) לעבר הבמה המרכזית.
יוני שבראשו כבר רצו מחשבות חרמניות התחיל להריץ את העניינים
עם שרון ונעלם איתה בשטח הפסטיבל. דני נבלע בין האנשים שסבבו
אותנו ואני ותום נשארנו לבד. לקח זמן עד שנפתחנו, התחברנו
והתחלנו לדבר. ישבנו למרגלות הבמה ודיברנו, הוא עשה לי מסז',
ידיו ליטפו את עורי בתנועות רכות ועדינות. אני נשענתי על
ברכיו, ראשינו נצמדו, מבטינו נפגשו ועיניו חדרו לנפשי והעבירו
רטט קל בגופי.
בסופו של דבר, הגיעה השעה ללכת ותום ליווה אותי לעבר האוטובוס.
עמדנו על המדרכה, משכתי אותו הצידה, התנשקנו. לקחתי ממנו את
מספר הפלאפון שלו והתאכזבתי מעט מפני שלא בקש את המספר שלי.
תום ויוני הלכו, אני ושרון ישבנו וחיכינו לאוטובוס, תהיתי האם
אי פעם אשמע ממנו. ואכן שמעתי, במהלך הנסיעה נשלחה לשרון הודעה
לפלאפון מתום אשר בקש ממנה שתביא לו את מספר הפלאפון שלי. חיוך
התפשט על פני, ליבי נתמלא אושר, עיניי קרנו ותחושה מוזרה
התפשטה בליבי. כעת אני יודעת שהייתה זו תחילה של אהבה.
אני יודעת, לשנינו הסיפור הזה לא כ"כ קל. ליבנו אינו פנוי
לגמרי לאהוב אחד את השני בלבד. אני ונאמנותי לרעב והוא עם העצב
על אמו, על חבריו ועל דברים רבים בשל תפיסת חייו.
אני רוצה לתמוך בו, להיות הכתף עליה הוא ישען ויבכה בעת הצורך.
הוא נפתח אלי בשטף של רגשות, זיכרונות ואירועים מחייו שהציפו
את עיניי בדמעות חמות. אבל, העצב שלי, הרומן שלי עם הרעב נשאר
בליבי. מידי פעם העצב פורץ החוצה, טיפות קטנות נופלות לחלל
ושער נפתח לתוך ליבי. שער זה נסגר מייד וחיי שנעים סביב המראה
וסרט המדידה נשארים כתעלומה בעיניו. אינני מסוגלת להפתח אליו,
ניסיון שנכשל לשתף אותו סגר את ליבי, נעל את שעריו וסגר אותו
בסורגים עדינים שמאיימים להשבר בכל פעם מחדש.
שירי חושפים את הצלקות החבויות עמוק בליבי, את הפצעים המדממים
והקרעים שמתאחים בזכות אהבתו שעוטפת את גופי ואת חיי. עיניו
הירוקות מקיפות את ליבי, חודרות לנשמתי ומאחות את הקרעים
החבויים בנשמתי. עיניי נסגרות בחשש, ראשי נסוג לאחור בניסיון
נואש להתחמק מהחשיפה. לעיתים אני מתפתה להקריא לו את שיריי,
מתפתה לצעוק שיבחין שמשהו בי קרוע וממשיך להקרע. האם נגזר עלי
לכאוב עד מוות או שמא הוא יאחה את השברים. הצלקות ישארו לעד אך
הפצע יחדל לדמם ועיני יחדלו לדמוע.
שאלות רבות עולות בראשי, האם הרגש הזה הוא אהבה או שמא געגוע
לחום אשר מסופק כל פעם כשאר ידיו מלטפות את גופי והרגשה חמה
מתפשטת ועוטפת את גופי.
מלאך שלי, אני יודעת שאתה כאן בשבילי, אני יודעת שתקשיב לי
ותתמוך בי ברגעי משבר. אני לא רוצה להעמיס עלייך בבעיותיי אך
ליבי קורס, נקרע ומדמם מעוצמת העצב והכאב. אני אוהבת אותך
ורוצה שתחדור לליבי ולחיי. אם תעמוד בפני מחסומים, אם אסגור
בפנייך את שערי ברגעי משבר, אל תיסוג לאחור ותתרחק. אנחנו נגבר
ביחד על הכאב של שנינו..."האהבה תנצח את כל הדמעות"...