הכרתי אותה דרך האינטרנט. באקראיות פניתי אליה, ואולי בעצם
לא?
"אפשר להזמין אותך לחדר?" שאלתי. היא הסכימה.
לאחר זמן מה, זיהיתי את הכינוי הוירטואלי שלה ופניתי אליה.
שאלתי אם היא זוכרת אותי, הרבה זמן עבר מהפעם האחרונה שדיברנו.
רעננתי את זכרונה.
"באטרפליי" היה הכינוי שלה. מצאתי בו משהו מיוחד. לא רק
במשמעות שלו אלא גם בצורה שהיא בחרה לכתוב אותו.
הזמנתי אותה שוב לחדר, עד שלבסוף היא נשארה שם באופן קבוע.
דיברנו והכרנו יותר ויותר, בלתי מודעות לעתיד הקרב ובא.
אחרי זמן קצר יחסית החשבתי אותה כחברתי הטובה ביותר, וזה היה
הדדי.
מצאתי עצמי מספרת לה הכל עליי; על הורי הגרושים, ילדותי,
בעיותי...
סופסוף היה מי שיקשיב.
היא סיפרה לי על עצמה, על משפחתה.. בין השאר סיפרה שאבא שלה
חולה.
חולה? היא פתחה את עיני. יצאתי מן הבועה הילדותית שהכל בסדר.
בועה כזו ש"אם אני בסדר אז כל העולם בסדר". כמה קצרת אופקים
הייתי. כל כך תמימה.
היא סיפרה לי שהיא דו-מינית. הדו-מינית הראשונה שהכרתי! בכלל
לא נמשכתי לבנות בתקופה הזו. סיקרן אותי ללמוד שיש "עולם
חדש".
לאחר בערך חצי שנה, אולי פחות, הבנתי שגם אני נמשכת לבנות.
הייתי מבולבלת. כיום אני בטוחה שזה משהו אמיתי ונכון, ולא סתם
"שטויות של גיל ההתבגרות". אז איך זה שלא חשבתי בכיוון הזה
לפני כן?
ההתגלות הייתה מופלאה. זה היה משהו טרי ומסקרן. זה היה נהדר.
ומי היה מאמין... כמה חודשים לאחר מכן הבנתי שהתאהבתי בחברה
הכי טובה שלי, בה! החלטתי לשמור את זה ביני לבין חברותי, ולא
לספר לה. שלא תברח או תתבלבל.
קיוויתי שעם הזמן אולי היא תאהב אותי. רציתי שזה יבוא ממנה.
חצי שנה חיכיתי, חצי שנה שבה נתתי לה רמזים רבים. היו רגעים
שחשבתי שגם היא נתנה לי. אפילו ביקשתי מחברה טובה לשאול אותה,
אך היא תמיד ענתה שהיא אוהבת אותי רק בתור חברה, ולא בצורה
רומנטית.
איבדתי תקווה שזה אי פעם יהיה הדדי. ניסיתי לשכוח ממנה בעזרת
החבר שהיה לי באותה התקופה, אך לשווא.
ביום ההולדת שלי היא הגיעה, אחרי ניתוק גדול שהיה בינינו
מסיבות שונות, התחבקנו בפעם הראשונה... לא רציתי לעזוב. וכל כך
רציתי לנשק אותה...
קיבלתי עוד מתנה נפלאה. המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיי. היא
הבינה בסוף אותו היום שהיא מאוהבת בי. היא ידעה שהיא דלוקה
עליי מהפעם הראשונה שנפגשנו, כשעוד היינו רק חברות "רגילות",
אך אף פעם לא שיערה שהיא תתאהב בי.
מסתבר שהיא תמיד הייתה מאוהבת בי, פשוט לא ידעה זאת.
אחרי שגיליתי את הבשורה המדהימה הזו, דיברנו. החלפנו מילות
אהבה. הרגשתי נפלא... סופסוף אני לא צריכה להסתיר את זה
ממנה..
לאחר יומיים החלטנו להיות בקשר מונוגמי. נפרדתי מחבר שלי, שכבר
היה איתי כמעט כשנה, וכל יום אני והיא התקרבנו עוד יותר,
והתאהבנו שוב ושוב.
כיום אנחנו בנות זוג כבר מעל לשנה. הכרתי את עצמי ביחד איתה.
אני סוף סוף מאושרת. שלמה. שייכת.

רעות, תודה שנתת לי לאהוב אותך.
תודה שאת אוהבת אותי.
תודה על כך שאת תמיד פה בשבילי.
תודה שנכנסת לחדר שהזמנתי אותך אליו, ושנכנסת לחיי.
תודה שנתת לי להתקרב ולהכיר אותך.
ותודה... שלימדת אותי מה זה לאהוב באמת..

תודה.