השיר מוקדש לילדה מלאך שלמדה עמי בביה"ס היסודי בשכונה שלי
לפני שנים, ונפטרה לא מזמן מסרטן. יהי זכרה ברוך.
--------------------------------------------------------------------------

עתה לרגע חושב על סערות
על רגעים תמימים או עיניים יוקדות,
על קצף של ים ורגע של אור
של טעם יגע ועצב וקור,
על תמימות של אדם שקמה ונפלה
על עשב רך, על ילד, ילדה.

חשוב לציין לדעת לומר
כי נותרה התקווה כי עוד לא מאוחר,
פרץ זיכרונות ושאר תשוקות ישנות
הנותרים לרגע, קפואים בחדר המראות,
הלב רוצה את שהעבר אינו משיב
לחוות מחדש תמימות, אור של אביב,
ולא לבכות את הרגעים שעוד נותרו
או את אלו שעברו - חזור לא חזרו,
ולב בודד מבטיח הבטחות שלא קוימו
ואהבות מרתקות, יתכן להיות -
אך מעולם לא היו,
ואני רק נותר כאן לרגע קט, מועט
לחוש בטעם יגע ועצב, סערות וקור,
הכיצד החוויר כך האור?

הים ינקה את פצעיי הדוממים
ועיניים נוגות יאתרו אור חמים -
שספק כי ידעתי, עוד נותר בפנים,
אצא לבואם - זיכרונות של תמימות ואור זך
ועיניי עיני תינוק רך,
ודמעה בודדת, עזובה, לזלוג ממאנת
זוכרת, כן היא זוכרת ביראה, בכמיהה,
תמימותו של אדם, צמחה וקמלה
כמו העשב, הילד, וכן -
אף הילדה.