הוא הסתכל עליי. פניו מול פניי שלי, מזיעות, מקומטות ממאמץ,
חזקות. עיניו נחו לרגע על עיניי, מספיק בכדי שאבחין בזאת. הבל
פיו נושב על פניי, יורד לסנטרי, שוב החל המאבק. רגליי מפושקות,
הוא דוחף ונושף, הקטר הקטן שגילה שהוא יכול.
כמובן, הוא נשוי. הוא בא אליי בלילות כשהיא חושבת שהוא עובד,
'מסכן, איך קשה לו בטח,' היא תמיד אומרת, היא לא יודעת כמה היא
צודקת. מבין כל הבנות באספלט החשוך הוא בחר בי, 'סתם, במקרה'
הוא אומר, אבל אני כבר יודעת שבחיים אין שום טעויות, הכול
מכוון וידוע מראש.
למשל אני- זונה ותיקה צעירה, מגיל 15 ברחוב, עם אבא וגם אמא,
אבל בלי קארמה טובה. לא משנה איך הגעתי להיכן שאני, כל הדרכים
היו מובילות לאותו המקום, היו לי אפשרויות אחרות בחיים, אבל יד
נעלמה התערבה, ועכשיו אני כאן, שוכבת על הגב בתוך גוף זר לא
שלי. אני לא מתלוננת, אדם צריך לקבל את גורלו בכבוד, לחיות עם
מה שיש.
אני שומעת את האנחות שלו מתגברות, חיה פצועה נאבקת, אם רק אמא
הייתה רואה אותו עכשיו, ואותי. מבטו עכשיו הרחק ממני, הוא
נמוג, נמצא במקום אחר בו האושר קיים, נקי, בתולי וטהור.
בדחיפה אחרונה הוא מוציא את עצמו ממני ומסתובב, לא נוגע, לא
שואל. היום היה לו יום מפרך. הוא רוכס את רוכסנו, שם חולצה
ומושיט ידו לארנק שבכיס. אני שוכחת לפעמים לקחת מראש מקבועים,
זו בעיה. הוא מושיט לי את השטר, תמיד אותו סכום קבוע, ופותח את
הדלת שאצא. נהמת המנוע שואגת, מחזקת את כוונותיו. אני מורידה
את החצאית, מסדרת קצת חולצה ואיפור ומסתובבת. היום הוא היה שקט
מדי, אולי הוא הולך לעזוב, זה עומד להיגמר. חבל, הוא נקי
וקבוע, משלם ולא עושה בעיות. אולי הוא השלים עם אשתו, ואולי
גמר איתה. מי יודע?
אני יוצאת מהרכב, והוא מתכופף כדי שמכוניות שעוברות לא יראו
שהוא היה איתי. הוא נוסע משם, לא מסתכל לאחור, ממהר לחיים
הרגילים שלו. אני מתרחקת מהכביש והולכת למקום שלי ליד השיחים,
זה קרוב. אני נעמדת שם ומוציאה חפיסת סיגריות מהתיק הקטן
שקיבלתי במתנה לפני כמה שנים, במציאות אחרת. אין ספסל. אני
רואה את הבנות האחרות עומדות גם הן, כל אחת בפינתה, מדי פעם
מישהי יוצאת מהשורה ונכנסת למכונית. החפיסה חדשה, אני פותחת
אותה לאט, קורעת את הנייר, והופכת סיגריה באמצע, למזל. את
הסיגריה שבפינה, מאחור, אני מוציאה ומדליקה, כמו תמיד, מתבוננת
בעשן שיוצא ממנה, קווים מתפתלים חמקמקים, מטעים במראם הבתולי.
לאט, אני מוצצת את הסיגריה, מרשה לעצמי לא להיחפז. מרגישה את
החום חודר לתוכי, זורם, מתפשט. אני מתקרבת עוד קצת אל השיחים,
יכולה להריח אותם, מין בושם חמצמץ. יש לי עוד כמה שעות טובות
להיות פה, עד שיעלה הבוקר. מוזר, אני חושבת לעצמי, בכל הפעמים
שהייתי כאן אף פעם לא ראיתי זריחה, לא באמת. אבל אין גם זמן
למחשבות כאלה, אני מסתנוורת, מכונית עוצרת ליד הכביש. חולפת על
פני שאר הבנות ועוצרת לידי. זה מישהו שהרחוב לא זר לו, אולי
הוא מכיר אותי. פנים מאומצות מגיחות מבעד לחלון,
- "כמה?"  
- "30 למציצה, 50 לדפיקה."
- "בואי כנסי."
אני שואפת פעם אחרונה, שאיפה ארוכה, מרגישה צריבה באצבעות,
וזורקת את הסיגריה. אני פוסעת לכיוון הרכב, מרוקנת את גופי
מתחושה, ונכנסת. הרוכסן שלו כבר פתוח, ואני מבקשת את הכסף
מראש.
- "את לא סומכת עליי ממי?," שואל בקול מהיר כזה, מתנשף, שמוכר
לי מדי, אני מושיטה את היד ומחכה. הוא נותן לי את הכסף, ודוחף
לי את הראש למטה, הוא לא שם קונדום. מילא, אולי יהיה לי מזל.