רק לקראת תחילת הערב אנה פקחה סוף סוף את עיניה. שעות בין
הערביים עמעמו את האור שבחדר והעשירו אותו באווירה אפלולית
וחסרת צבע חיים. כבר התחיל להחשיך, אבל אפילו האור החלש שבקע
מהבחוץ דרך וילונות התחרה האפורים(אשר לא היו בטעמה של אנה אבל
היוו ירושה מאימה המנוחה) היה מספיק בכדי לגרום לאנה להסתנוור
ולהתהפך בחוסר חשק במיטה כדי להסתיר את הראש בכרית. לכרית היה
ריח נעים, ריח הבושם שאנה שמה אתמול, היא שאפה ממנו באיטיות
ענוגה. הטעם שהיה לה בפה, מצב שני, היה לא נעים בכלל, טעם מר
ויבש, טעם של אלכוהול. ברגע שאנה התחילה להיזכר בנסיבות
שהובילו אותה למיטה, ההנגאובר שלה התעורר, ויחד איתו רגשות
האשמה. הבוקר שלמחרת תמיד היה רווי ברגשות אשמה. היא הרגישה
בדיוק כמו ילדה קטנה, אשר מצאה את הקינוח וחיסלה אותו לפני
ארוחת הצהרים, התענגה על המתוק, אבל הטעם המלוח של הידיעה
שעשתה משהו לא בסדר הפריע לה להיות שלמה עם מעשיה.
מעונה ועייפה, היא זחלה מהמיטה ובצעדים כבדים עשתה את דרכה
לסלון בחיפוש אחר סיגריות. שם פגש אותה מבט תוכחה ציני מעיניה
הירוקות של אחותה, אשר ישבה לה בניחוחות על הכורסא, מזמזמת שיר
גותי מוכר בקולה המהפנט. על רגליה היו נעלי הבית הורודים של
אנה, ומולה כוס בירה חצי ריקה. אנה התמוטטה לידה ונעצה עיניה
בבירה. היא לא אהבה להסתכל על חצי הכוס המלאה, היא העדיפה
לשתות אותה.

"חשבתי שכבר לא תקומי, מארק התקשר כבר חמש פעמים ושאל אם אנחנו
באות." "ברגע שהבירה תתחיל להשפיע" צחקקה לעצמה אנה והרגישה
איך התרופה הטובה ביותר להנגאובר מרטיבה את גרונה. היה זהו
יומה הראשון של המאה החדשה, המאה השניה של המילניום השני, וסוף
העולם הבריז כהרגלו. את חגיגות הסילבסטר האחיות בילו בשתייה
חסרת מעצורים בפאב הרגיל שלהם, אשר היה כביתם השני. היה זה
מאותם המקומות שבו התאספו האומנים המיוסרים שהטביעו את יגונם
בחגיגות בלטי מרוסנות, בחיפוש אחר השראה, אלכוהול איכותי,
וחברה בעלת אורך חיים דומה, הרסני, מתוק-מריר. זיכרונה של אנה
לגביי ליל אתמול נקטע לקראת אמצע הערב, אך לא הייתה לה סיבה
לפקפק כי היא עשתה משהו שונה מבדרך כלל. סימני הנשיכה הקלים על
שדיה הוכיחו לה כי היא אכן צודקת. היא זכרה במעומעם ויכוח
אידאולוגי שפרץ בינה לבין מארק. "את מתאבלת על העבר" הוא הטיח
כנגדה בסביבות הויסקי השלישית שלו, "את מתאבלת על העולם שהיה
פעם ושונאת את הנוכחי, בדיוק כפי ששנאו את ההווה של אז אותם
האנשים אשר חיו פעם, והרסו אותו"

"יש לי לגיטימציה להיות לא מרוצה", היא טענה," הירושה שקיבלנו
היא חורבן והריסות של הטבע, אנחנו נושמים אוויר סינתטי, אנחנו
תלויים במכונות אשר עושות בשבילינו את מה שההורים שלנו התאמצו
ושאפו אליו פעם, הייתה להם מטרה, הייתה להם סיבה לחיות." "את
מדברת כמו ילדה מפונקת", למארק תמיד הייתה הבעת פנים חכמה
כשהוא התווכח, והקמטים מסביב לעיניו רק הוסיפו לדמות האב
הרוחני שהייתה לו, "ואת לא מעריכה את הזכות שיש לך לחיות בעולם
מוגן ומאורגן, להיות חופשית להתעסק באומנות שלך, את לא צריכה
להילחם, ואת לא צריכה לבנות מחדש, כשאני הייתי..."
לקראת השלב הזה של השיחה אנה כבר הפסיקה להקשיב לו, הייתה לו
נקודה טובה, אולם אנה סירבה להקשיב לו. היא לא ידעה לראות את
חצי הכוס המלאה, היא הייתה משתכרת, ומתאבלת על העולם שמת לפני
שהיא נולדה. היא הייתה צריכה סיבה, סיבה למה שהיא מרגישה, והיא
תמיד הרגישה שאין לה סיבה לחיות.

אנה נשענה על הכתף של אחותה, אשר ידעה לשתות הרבה יותר טוב
ממנה, ומזגה לעצמה עוד בירה. הערב לא הולך להיות שונה, היא
חשבה לעצמה, רק מוזר. אבל לא יותר מוזר ממה שכניסתה של מאה
חדשה אמורה להיות. השיחות של אתמול כבר התחילו לדהות לתוך התת
מודע, אבל השאירו טעם מהורהר. היא חשבה על מעגל החברים שלה,
נשמות אבודות אשר סירבו להיכנע לעולם הדיגיטלי, העתידני של
היום. היא חשבה על מארק, אחד מהאנשים הבודדים שהכירה אשר לא
התייסר, ועל אחותה הבטוחה בעצמה, שיודעת מה היא רוצה. ואז היא
חשבה על עצמה, עדיין בחיפוש אחר משמעות. אבל המחשבות כאבו לה
מידי, לה ולראשה הקטן אשר התחיל להתאושש לאיטו מהשתייה של
אתמול, והיא לגמה עוד בירה, וידעה ששום דבר לא הולך להשתנות
במאה החדשה.

העולם המשיך קדימה, לעבר העתיד המנוכר, ואנה ידעה שלא תוכל
לשנות זאת, לא משנה עד כמה שהיא מסרבת להרפות מהימים, עליהם
קראה בספרים.