בהתחלה הטייס אמר ברמקול שאין מה לדאוג, רק צריך לשים את
החגורות. עוד כמה דקות הכל יסתדר. אחרי כמה דקות הדיילת אמרה
לשים את המסכות חמצן על הראש, ואת הראש בין הרגליים. בשלב הזה
אנשים כבר נכנסו להיסטריה. צרחות, בכי, התעלפויות. הם איבדו את
זה לגמרי. רק אני נשארתי באדישות שלי; אם כל החיים הייתי אדיש,
עכשיו זה בטח לא הזמן להשתנות.
רק ישבתי שם, בכסא, ושתיתי את הפחית הקטנה הזאת. נהניתי לראות
את כל האנשים ההיסטרים האלה, הצחיק אותי המחזה הסוריאליסטי
הזה. עוד רגע הם הולכים למות, ובמקום לשבת בשקט ולחשוב על זה -
הם צורחים ובוכים. לך תבין.

אומרים שרגע לפני שאתה מת, אתה רואה את כל החיים שלך חולפים
מול העיניים בשנייה. בולשיט. כל מה שראיתי היה את המשענת של
הכסא שלפני. את הראש של מי שישב שם לא ראיתי, הוא כבר היה למטה
בין הרגליים.

חשבתי לעצמי שזו הזדמנות מצויינת להשיג זיון עם איזו דיילת.
בכל מקרה היא הולכת למות, אז מה זיון כבר יזיק. שיתפתי את אחת
הדיילות במחשבות האלה, אבל היא לא התייחסה אליי. היא כנראה
הייתה עסוקה מדי בלצרוח.
בינתיים נגמר לי הדיסק של צביקה פיק בדיסקמן. מסתבר שהעניין
הזה של ההתרסקות לוקח יותר זמן ממה שחשבתי. פתאום שמתי לב שכמה
מושבים מאחורי יש עוד מישהו רגוע כמוני. בחור צעיר. כנראה שבכל
זאת לא כל האנשים היסטרים, ונשארו עוד כמה נורמלים. קמתי
וניגשתי אליו, ללחוץ לו את היד ולהגיד לו שאני שמח שאני לא
האדיש היחיד כאן. רק כשהתקרבתי גיליתי שהוא לא היה רגוע בכלל;
או אולי הכי רגוע שאפשר להיות. הוא היה מת. זאת שישבה לידו
אמרה לי, תוך כדי צרחות של היסטריה, שהוא קיבל התקף לב. חבל,
צרחתי לה בחזרה.

חזרתי מהמסע הקטן שלי במטוס המתרסק למושב שלי. הדלקתי סיגריה,
ושידחפו את החוק הזה שאסור לעשן במטוס, עמוק. נראה לי שזה לא
הפריע לאף-אחד, הם היו מרוכזים בדברים אחרים. החמצן מהמסיכות
מסטל אותם כנראה.
עדיין לא התייאשתי מהרעיון היצירתי שלי; ההוא שקשור בי, בדיילת
(אחת או כמה) ובשירותים. קראתי לדיילת אחרת, שנראתה קצת יותר
רגועה, ושאלתי אם היא מעוניינת. היא אמרה שהיא צריכה לחשוב על
זה קצת, אמרתי שאם היא לא שמה לב - אז אין כל-כך הרבה זמן
למחשבות. הלחץ עבד, היא הסכימה. יכול להיות שגם ההבטחה שלי שכל
העניין לא יקח יותר מעשר שניות, עזרה.
אחרי משהו כמו חצי דקה, כבר ישבתי חזרה במושב שלי. עישנתי את
הסיגריה שאחרי ושמתי לי דיסק של רבקה זוהר בדיסקמן.

רציתי כבר שזה יגמר. לא יכולתי לשמוע את הצרחות האלה, ונמאס לי
מהמטוס שכל הזמן בשיפוע. בסדר, הוא מתרסק. אז שיתרסק כבר. כמה
זמן לוקח למטוס מחורבן להתרסק?
הסתכלתי על האנשים סביבי. בטח אף אחד לא חשב שהיום החיים שלו
יגמרו. שזו הטיסה האחרונה שלו. שהפנים של זה שיושב לידו, פנים
אותם הוא רואה בפעם הראשונה, יהיו גם הפנים האחרונים שיראה
לפני שימות. ואיך הכל יכול להיגמר בשנייה. או במקרה הזה, של
המטוס שמתרסק בהילוך איטי, בקצת יותר משנייה.

את המחשבות העמוקות האלה קטעה פתאום שירה של "הבאנו שלום
עליכם". בלי ששמתי לב, המטוס הפסיק להתרסק. אנשים חיבקו אחד את
השני, נישקו את הדיילות. פתחו בקבוקי שמפנייה והתקשרו הביתה
להודיע שהכל בסדר.
ורק אני נשארתי באדישות שלי. שתיתי עוד פחית קטנה והדלקתי עוד
סיגריה. אז באה אליי דיילת וצרחה עליי לכבות אותה - "אתה נמצא
במטוס, לא בבית זונות", היא אמרה. באמת מצטער ששכחתי איפה אני
נמצא.

הייתי קצת מאוכזב מזה שלא התרסקנו בסוף, אבל לפחות למדתי כמה
דברים חשובים בכמעט התרסקות הזאת. דבר ראשון, שחמצן ממסטל. דבר
שני, שצרחות זה הדבר הכי מעצבן שיש. דבר שלישי - לא להאמין לכל
מה שמספרים לי; לא זכור לי שראיתי את החיים חולפים לי מול
העיניים. והדבר הכי חשוב שלמדתי, שעם קצת אדישות וההסברים
הנכונים, אפשר להשיג כל דבר רגע לפני שמתים. כן, כן, אפילו
זיון עם דיילת שווה. אה, ושאנשים מתים נראים רגועים.